פנימיית אייל – חלק 1

"אמא אני אהיה בסדר!" אמר אדם לאמו בקו השני של השיחה "אני יודע … טוב אמא אני צריך לנתק…"
אמר כשירד מהאוטובוס. "אני עוד חצי שעה בבית… כן גם אני אוהב אותך אמא … ביי"
אמר וניתק הוא הסתכל על המוצג שעל הפלאפון הוא ניזכר באימו הדאגנית הידועה .. "ספייק?"
אמר כשהסב את מבטו אל עבר כלבו שהביט בו ללא חשיבות… "אל תסתכל עליי ככה אתה יודע
שאני עושה את זה לטובת המשפחה!" אמר לספייק כאשר פרס את הידיים שלו לצידי גופו.ספייק רק נהם והחל ללכת לעבר
מעבר החצייה. "כלבים לך תבין.." חתם אדם והחל ללכת לכיון ספייק… "ספייק זה שם .. רוץ!"
קרא אל ספייק והחל לרוץ אל עבר סימטה רגליו היו שרירניות וחזקות כמו גופו השחום אשר היה מחוסה במכנס שחור סווצ'ר וכובע נייק.
ועל מותנו קשור פאוץ'. בסוף הסימטה הייתה מתוכה גדר ירוקה מחוטי ברזל עטופים פלסטיק ירוק.
לאחר שהסדיר אדם את נשימתו הוא פנה אל הפינה השמאלית של הגדר הזיז את הגדר מהקיר ונכנס הוא התקדם בשביל ארוך ולא רחב
במיוחד, בצדדי השביל התייצבו כלובים ענקיים החושך הסתיר מה היה בפנים. אדם תחב את ידו אל תוך הפאוץ' והוציא את הפנס.
הוא לחץ על הכפתור על דופן הפנס וזה הבהיר את הכל ספייק נעמד לידו והלך אחריו .
אדם האיר לכלוב אחד ונישמע קול של קוף והקופים התעוררו מהאור "איפה האריה ספייק?" קרא אדם אל ספייק .
ספייק החל לרוץ לכיון כלוב ענקי אדם האיר על הכלוב וראה את האריה הגדול ביותר בעיר.
" אוקיי גיל? בחרת לקלל את המשפחה הלא נכונה!" סיכם.

—————————————————————-
התאריך: 10\3\16 שעה 7 בבוקר

המבנה הישן והגדול נראה נטוש בעיניי הדוור אך משום מה היה מכתב שהיה צריך להגיע לשם. הדוור חיפש תיבת דואר אך ללא הצלחה.
מזה הוא חשש יותר מכל ללכת לבית משפחה טיילר זה דבר אחד אבל לתת להם מכתב באופן אישי זה כבר הגזמה גם לו יש קווים אדומים!
מי יודע אם השמועות נכונות? אולי הם באמת ערפדים? הדוור תפש את עצמו בידיים ואמר לעצמו בניחום
"לא צריך להאמין לכל שמועה שצצה בעיר!" נאנח נשם עמוקות ודפק בדלת השחורה הגדולה.
כל דפיקה ודפיקה העלתה את קצב ליבו המשתולל.
לאחר כמה שניות של שקט הוא החל לשקול האם ללכת ולהשאיר את המכתב שם.ואז הוא שמע את הצעדים מתוך הבית.
הצעדים הדהדו בין קירות ליבו המפוחד.
ולפת הוא ראה שידית הדלת החלה לנוע…
ואז פתח לו בחור צעיר מטופח ונחמד."זיו?"
קרא הדוור. "ממתי אתה גר פה?!" התפעל הדוור
הוא היה רגיל לראות אותו בחדרי הכושר או ברכבי העיר
עושה ריצות הוא ידע שחלומו הגדול של זיו הוא להתגייס
לצבא לקרבי. "אחי!!!" קרא לעברו זיו וחיבק אותו
בחוזקה. "נו מה הגיע אלינו הפעם?" שאל אותו כשהרפה את החיבוק.
"מפנימיית אייל".
עיניו של זיו נפערו וזיו לקח את המכתב ניפרד לשלום מהדוור ונכנס לתוך הבית.
זיו קרע את פתח המעטפה והתקדם לבר חדר האוכל של משפחתו.
"לכבוד משפחת טיילר" קרא מהמכתב להוריו המחכים בציפייה לתשובת הפנימייה.
מסתבר שגם אליהם הגיעה השמועה שדרך אגב הייתה נכונה.
הם רצו לבדוק עליהם לפני שיכניסו אותם לפנימייה. "
אתם מתבקשים להגיע בתאריך 17.3.10
לתחילת שנה מופלאה בפנימיית אייל מס'
חדרכם יהיו :7,10,12.
אנו נשמח לפגוש את ילדיכם זיו ,גליה,ואמיר "
קרא בשמחה זיו. הוא שמע שאפילו שזה פנימייה למופרעים זאת הפנימייה הכי טובה בארץ…
בסוף המכתב הוסיפו כתובת ומספר טלפון.
זיו ידע שבזכות זה הוריו יגיעו להחלטה שהוא מספיק אחראי ובוגר כדי ללכת לקרבי.
"גליה!!! אמיר!!!" צעק לעבר חדריהם במעלה המדרגות "התקבלנו!?"
קרא אליו אמיר "כן" אמר זיו "איפה גליה?" שאל זיו את אמיר כשחיפש עם עינו את גליה
"אני פה… מה קרה?" אמרה כשיצאה עם חלוק לבן מחדרה החשוך שערותיה הארוכות והגליות היו רטובות
"מקלחת…" ניחשו זיו ואמיר פה אחד.
"כן… מה קרה?" אמרה גליה כשאספה את השער שלה לתוך גומייה קטנה.
"גילינו אותך!!!"אמר אמיר בכעס."הנה זה מתחיל שוב…
"אמר זיו כשירד במדרגות כשהבחין שאחיו אמיר החל להשתטות..
"מה גיליתם?! " אמרה בהפתעה. "שאת בהריון…איך לא אמרת לנו ?!
אנחנו צריכים לדעת את זה מהדוור!?" אמר בכעס.."מה?! אמיר!!! אתה מת!!!"
צעקה כשהבחינה שאמיר החל לצחוק בקולי קולות."אח !!! מה גם אני רוצה אחיין!!!"
צעק כשגליה זרקה עליו את הכד שהונח על ידה."אמיר!!!!!" צעקה כשרצה אחריו ברחבי
חדר האוכל הגדול שלכל אורכו היה פרוס שולחן ארוך.ועל השולחן בקבוקים עם מיטב סוגי הדם.
מהזול
ביותר עד ליקר ביותר."אמיר, גליה ,לא לרוץ בחדר האוכל." אמר אביהם כשהחל ללגום מהכוס.
"אבל הוא התחיל!" אבל היא התחילה!!!" צעקו ביחד והצביעו אחד על השנייה כשנעצרו ליד אביהם הכעוס.
"אני לא גנן! תפתרו את זה ברוגע ובשלווה!"צעק והצביע על הכיסא שהונח לידו כאילו רומז להם להתיישב.
" אתה צודק אבא." חייכה גליה והסתובבה לאמיר. "אמיר?" אמרה בנימוס "מה?.." החזיר אמיר בפחד.
"1…2…3…" מנה זיו בידו ואז נישמע קול הסטירה החזקה שניתנה לאמיר ע"י גליה.
לאחר שניות אחדות גליה הסתובבה לעבר המדרגות ונטשה את אמיר המום. זיו גיחך בצד. "טוב מאוד אחותה!!"

צעק זיו לגליה העולה במדרגות. גליה היא ילדה קרירה לעיניי אחרים. היא בעלת עיניים ירוקות כהות ושיער גלי שחור וארוך.
היא אוהבת ספרים ולא מוותרת על ליטוף כלבים. והיא האחות הקטנה.וזיו?הוא הבכור,האחרי…אחריות גדולה מוטלת עליו.
זיו הוא נער יפה תואר בתסרוקת קוצים עם שיר שחור ועניים כחולות שהופכות ללבנות כאשר הוא הופך לערפד או כשהוא צמא לדם וכך
זה עם כל הערפדים.גופו חיוור וחטוב.ואמיר הוא ילד הסנדוויץ' האמצעי והשובב ביותר . כמו זיו גם הוא יפה תואר.
עם שיער בלונדיני די קצר ועניים עמוקות בצבעי חום-זהב. "יאללה לארוז!!"צעק אמיר כשהפעיל את המערכת מוזיקה שלו.
והחל לארוז בקצב את הדברים למחר.הוא התפלל שתהיה לו שותפה לחדר. ואז התעניין איך אחותו מתקדמת עם האריזות ליום הגדול.
אז רץ לעבר חדרה של גליה. "נו תתחילי לארוז למחר!!!" צרח כשניכנס בהפתעה.
גליה הורידה את האוזניות מאוזניה והסתכלה על אמיר בעצבנות . ואמיר כשהבחין שהריע לגליה לקרוא ספר החליט לשתוק.
ולפני שיצא מן החדר העיף מבט לעבר מיטתה וראה שהונחו שתי תיקים מלאים כנראה בשביל מחר אלא אם כן היא לא סיפרה
לו שהיא רוצה לברוח מהבית.."טוב טוב אני הולך!!" קרא אליה ,יצא וסגר את הדלת אחריו והחל לפתוח בריצה אל עבר
חדרו של זיו. וגם שם זיו היה מוכן עם כל הדברים.אמיר התיישב על ידו והחל לשאול אותו שאלות…"ארזת הכל?"
שאל אמיר בעניין "כן.." החזיר בלא התעניינות."ותגיד אתה מתכונן למקרה ש… אתה יודע.." שאל ונעמד מולו
"למקרה שמה?…" שאל בתמיה " למקרה שאתה תתאהב במישהי ..
ואז אתה יודע זה מתגלגל ל.. אמצעי מניעה וכאלה…"זיו החל להסמיק בכל פניו ואז צרח על אמיר
"עוף מפה!!!!!!!!!!!!!" אמיר החל לצחוק "סתם סתם תרגע… הכנת את שקיות הדם למקרה שתהיה צמא?"
שאל וניסה להרגיע . "כן ואתה?" שאל זיו ברוגע."אתה צוחק זה הדבר הראשון שהכנסתי.. זה ו….אהמ אהמ…"
כיחכח בגרונו ומצא את עצמו על הריצפה מחוץ לחדר…
———————————————————-
כולם התאספו בבגדים שחורים ובבושת פנים מסביב לקבר… "הוא היה איש צדיק!!נדיב ונחמד!!"אמר הרב לכלל המתאבלים..
. "הוא הכיר אותו?" התלחששה זקנה עם חברתה..
"כן הוא ונפטר היו חברים טובים…"
החזירה לחברתה…"הוא היה נותן את כל כולו לחברה… "
אשתו של הנפטר אמרה בבכי מר. "ה' לוקח את הטובים ביותר שיהיו לו למלאכים שומרים…"
אמרה ביתו היחידה של הנפטר. והיה אפשר לראות שדמעה לא בצבצה בין עפעפיה..
"מיכל היא ילדה כ"כ קשה" לחשה הזקנה לחברתה. "כן אבל עדיין לא הייתי מצפה שהיא לא תבכה בהלוויה של אביה….
הוא והיא היו קשורים כ"כ אחד לשנייה " החזירה לה … "איך את יודעת שהם היו כ"כ קשורים?"
שאלה הזקנה והסתובבה עם פניה לכיון מיכל העומדת מול הקבר ומניחה את הפרחים בעדינות רבה.
"היא חלתה באסתמה לפני כשנה ומאז הם הדקו את הקשר וכולם יוכלו להעיד זאת." החזירה בהפגנת ידע רב.
"סיפור עצוב." אמרה הזקנה בנימת סיכום לחברתה .מיכל החלה ללכת לכיון ביתה הגדול והמפואר…
היא גררה את רגליה עד לדלת ואז התבוננה בעציץ צבעוני ויפה שהונח בצד שמול של הדלת ונזכרה איך כשהיא הייתה
צעירה אביה ביקש שתעזור לו לצבוע אותו… ואיך הם צבעו זאת בעליזות ועשו מלחמת צבע עד שאמא שלה כעסה כ"כ
שכמעט הורידה בכוח את הבגדים המלוכלכים ממנה… אבל אביה העיף עליה מהצבע הירוק שנמרח לה על הפנים ואיך
אמא שלה התחילה לרוץ אחר אבא שלה עם דלי צבע לבן… "גבירתי?" קטעה את הרהוריה האומנת בוני "כן בוני?"
החזירה כשניערה את הראש… " יש משהו שאת צריכה לראות…" החזירה ומשכה את מיכל לכיון המרתף..
"איפה הנחתי את זה!? " אמרה כשהדליקה את האור…. "הנה…" אמרה כשמצאה מכתב מאובק על השולחן
עבודה של אביה של מיכל… "מתי הוא נתן לך את זה?!" שאלה את בוני בהפתעה כשליטפה את המכתב..
"לפני הרבה זמן.. הוא אמר לי אם יקרה לי משו תתני את זה למיכל…" החזירה ונראה שהעלתה בראש את המקרה.
מיכל פתחה בזהירות את המכתב והחלה לקרוא לעצמה.: מיכל היקרה…
אם את קוראת את זה סימן שאני כבר מת…
בטח מהסיגריות כמו שאמרת!! בכל מקרה…..
אני רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך יותר מכל ואני
ממש לא רציתי להגיע לזה אבל הגורל עושה את שלו ואני את שלי..
אני נאלץ לשלוח אותך לפנימיית אייל… זה לא אומר שאני ואמא לא אוהבים אותך יותר!!
אני ואמא רק רוצים להיות בטוחים שאת מוכנה לקחת את המפעל שלנו על ידיך וזה כולל את הירושה שלי..
שעומדת על סך של : 5,223,633,900 דולר. והנה החלק הקשה של כל המכתב…
נכון שאמא לא אמרה לך במה המפעל שלנו עוסק? אז אני אומר לך עכשיו את הסוד הגדול שאסור
שיתגלה לעולם כי זה יצור בילבול והיסטריה! המפעל לוקח גופות של אנשים ומרוקן את דמם לפני שהם נכנסים לקבר..
אבל זה לא החלק הסודי… כל הדם הולך לחנות מיוחדת שמוכרת לערפדים בלבד." באותו רגע היא נתקפה הפתעה!
והמשיכה לקרוא בעיניין רב! "אני יודע שאת לא רוצה להיכנס לעניין הזה אבל זה הגורל שלך..
אני חושב שאני ילך לעשות כלים שאמא שלך כ"כ מתעצבנת מהם… מיכל אני אוהב אותך…
תקשיבי לאמא שלך ולא לעשות בעיות…

אבא."
מיכל קיפלה את המכתב לתוך המעטפה והסתובבה לבוני.
"איזה יום היום?" שאלה "היום ה 16 ל 3… למה?"
אמרה לה בוני בחוסר הבנה והבחינה שמיכל קפאה. "הלימודים מחר!!!!!!!!!!!!!!!!"
צרחה ורצה לחדר שלה במהירות.
—————————————————————-
"אנה!!!!!!!!!" צעקה אחותה הקטנה של אנה שהיא עומדת על כיסא
"ג'וק!!!! ג'וק ענקיי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
צרחה אנה באה והתבוננה בג'וק המונח על הרצפה. "נו באמת!!! מייקל!!!"
קראה לעבר מייקל הקונדסון והרימה את הג'וק מפלסטיק . "מייקל בוא לפה!!"
קראה והתקדמה לעבר החדש של מייקל ושמעה מבעד לדלת את צחוקו "תבקש סליחה מייקל."
אמרה כשהביאה אותו אל מול אחותו התאומה. "סליחה.." אמר בזלזול למאי הקטנה והמבוהלת.
"סולחת כי אני יותר בוגרת!!" ענתה לה מאי הקטנה. "אנה!!" צעקה אמא של אנה אל אנה.
"כן אמא?" צעקה חזרה כשהתקדמה אל המטבח . "תתחילי לארוז אנה כי…"
הביטה בה בחיוך ואנה הבינה את המסר. "מה?! התקבלתי לפנימיית אייל?!" שאלה בהתרגשות אנה
"ברור!! שהבת שלי לא תתקבל!?" החזירה וחיבקה אותה חזק. אנה ואמא שלה היו כמו שתי חברות טובות.
סיפרו זו לזו הכל! אם זה חבר חדש של אמא או אפילו אחד שאנה נדלקה עליו.
לאחר שאמא ואבא של אנה התגרשו אמא שלה החליטה לשתף את אנה בכל "מסעות השידוכים" שלה.
אנה היא ילדה אחראית וממושמעת עם אח גדול ושני אחים תאומים קטנים.
אחיה הגדול, אדר,שירת כמפקד יחידה קרבית בצה"ל. מייקל ומאי היו תאומים.
וכמו כל התאומים בעולם הם היו מקניטים זה את זו רוב הזמן. "יש!!!!" קפצו בשמחה יחד אנה ואמא שלה.
"אני אמרתי לך שתצליחי!!" אדר הופיע בפתח הדלת עם תיק-באק . "אדר!!!!!" קפצה עליו אמו .
"אמא !! " גיחך אדר והניח את התיק בפינה של הסלון. "מה שלומך יצור?" שאל אדר את אנה .
"בסדר מיפלץ… " החזירה בקרירות. "אוקיי אווץ'.. אין לך תיק לארוז למחר?"
שאל אותה כשלקח ביס מהאוכל בסיר. "מה? אמא? אני מתחילה מחר?" שאלה את אימה בפליאה .
"כן… זה מה ששכחתי להגיד… נו מזל שאדר פה…" אמרה אמא של אנה.
"כן הא אמא .. איזה מזל שאני כזה גאון אם לא אני איך היצור הייתה יודעת שמחר יש לה לימודים?!"
אמר ושפשף לה את הפוני. אנה החלה במרדף אחר אחיה. ואמא שלה ניסתה לשכנע את התאומים לאכול את האוכל.

ההמשך יבוא…