פנימיה רגילה- או שלא? פרק 3

ארבעה ימים נותרו,ארבעה ימים עד יום הולדת ה-16 שלי.
לא להאמין ש-שש-עשרה שנה עברו להם כל כך מהר.
אני זוכרת את היום הראשון בכיתה א'.
שכולם עמדו נרגשים עם הוריהם,חששו טיפה מהמורה ומכל המהומה שהתרחשה סביבם והצליחו להידחס בין רגליהם של אמא ואבא בבישנות.
אבל אני? אני הייתי היחידה שהייתה *רק* עם אמא שלה.
איפה אבא שלי היה?,אין לי מושג,אין לי מושג מה קורה איתו עכשיו,אם בכלל אכפת לו ממני ?.
חזרתי לכיתה אחרי שיחתי עם המנהלת התיישבתי במקומי,ולאחר כמה דקות נכנסה המורה שולי ואמרה שהקבוצה שלנו צריכה לצבוע את המועדון שלנו בשביל השנה החדשה.
הנה עוד מזימה שהחבורה בטח יתכננו בצביעה המעצבנת הזאת.

"אוקי כולם ללבוש את הסינרים הלבנים כדי שלא תתלכלכו".אמרה שולי והגישה לכל אחד סינר.
כולם התחילו לצבוע בכיף,ציחקו,חייכו,ובמילה אחת נהנו.
אני התחלתי לצבוע בפינה קטנה בשקט שלפתע מעיין הגיעה ואמרה:"למדת פעם לצבוע?…תראי". אמרה ולקחת מידי את הצבע.
"מלמעלה למטה". 'הסבירה' לי כאילו שאני ילדה מטומטמת .
"אוי ואבוי!".אמרה אחרי שהיא 'בכאילו',שפכה על בגדיי את כל הצבע הלבן.
"לא נורא מזל שיש את הסינר".אמרה וחזרה אל חבריה שהחליקו איתה כיפים וצחקו על המעשה שלה.
צדקתי או לא צדקתי?כל כך רציתי להחזיר למעיין על מה שהיא עשתה,אבל עצרתי את עצמי.

"היי מתוקנת".ניגשה אליי נועה ששכבתי במיטתי.
"אז איך היומיים הראשונים שלך פה?".שאלה.
"משהו".עניתי ביובש.
"זה מפתיע".אמרה.
"מה מפתיע?".
"מפתיע שעדיין לא עפת מכאן הילד הקודם עזב את המקום כבר ביום הראשון אני רואה שממש לא מפריע לך שאנחנו מציקים לך,אולי נעלה את הרמה".אמרה ויצאה החוצה בחיוך מרושע.
היא כל כך מגעילה!.

נכנסתי לחדר הכביסה שערמת הבגדים המלוכלכים שלי בידי.
לאחר כמה שניות לילי הגיעה.
היא דחפה אותי והוציאה את כל הבגדים שלי מהמכונה ואמרה:"אני קודם".
שתקתי שוב.
"עכשיו את יכולה לשים את הבגדים המכוערים שלך".אמרה שסיימה אני גלגלתי את עיניי והיא חייכה חיוך מרושע ויצאה.

אני שונאת את המקום הזה!
שונאת את כולם!
אני פשוט רוצה להיעלם!

"בנות בואו תראו אילו בגדים אימי עיצבה!"קראה נועה וכל הבנות נאספו סביבה.
"שיו זה כזה מהמם!".
"אמא שלך כל כך מוכשרת!".
"ואו!,את הבגד הזה ממש אהבתי אפשר אותו?".קראה לילי.
"ברור אחותי".אמרה נועה.
מעיין הסתכלה על הבגדים ואמרה"הם יפים מאוד".
לפי מה ששמתי לב לילי הכי מסתדרת עם נועה.
שאר הבנות גם מסתדרות איתה אבל מעיין… היא נראית קצת מרוחקת.
מעניין למה.
"בנות!"דילן לפתע נכנס לחדרנו.
"בואו נשב במועדון כולם".אמר.
"יאאלה!!"אמרו כולם פה אחד.
מעיין נשארה בחדר לעוד כמה דקות.
"את לא באה?".היא שאלה אותי.
"באמת נראה לך שאני אבוא?!".השבתי.
"תקשיבי.."אמרה והתיישבה במיטתה.
"אני באמת לא רוצה להיות מגעילה אלייך ולעשות לך את כל הדברים האלה אני באמת רוצה שננסה להיות חברות אבל אי אפשר וזה באמת חבל לי".
"מה זאת אומרת אי אפשר?"שאלה באי הבנה.
"אם כולם יראו שאני מסתדרת איתך יתנכלו גם אליי,והתייחסו אליי מגעיל בדיוק כמו שמתייחסים אלייך ואני לא רוצה את זה!,ואני יודעת שהם מגעילים—"
קטעתי אותה ואמרתי:"את יותר גרועה מהם!".ויצאתי מחדרנו בטריקת דלת ובכעס רב!

עברתי במסדרון וראיתי את נועה ודילן מצחקקים להם ביחד.
"על מה את מסתכלת בדיוק מכוערת?".אמר דילן.
"היא מקנאה"אמרה נועה תפסה את פניו של דילן ונישקה אותו.
"ממש".אמרתי והתקדמתי לחצר.

זו הייתה שעת לילה מאוחרת.
לאחר סיוטים שלא פסקו החלטתי להסתובב קצת בחצר.
הגעתי למגרש הכדורסל וראיתי את דילן מנסה לקלוע לסל.
תהיתי מה לדילן יש לעשות שם בשעה כה מאוחרת.
הוא הסתכל עליי וזרק בחוזקה את הכדור במטרה לפגוע בי.
ניסה בכל אופן כי שנייה לפני שהכדור פגע בי תפסתי אותו ואמרתי:"אחלה זריקה"זרקתי את הכדור לסל והוא נכנס!
הפנתי לו את גבי המשכתי ללכת וחייכתי חיוך קטן.
"שלום לך ילדה".
הסתובבתי אליו בבהלה.
"מה את מפחדת ממני?".אמר האיש שהוא מתנדנד מצד לצד ובקבוק וודקה כמעט גמור בידו.
הסתובבתי ללכת שהוא תפס בידי ואמר:"לאן את חושבת שאת הולכת?עוד לא התחיל הכיף".אמר וליטף את פניי.
תעזוב אותי ניסיתי להתנגד אבל הוא תפס אותי בחוזקה יחסית לבנאדם שיכור.
צעקתי!לא הפסקתי לצעוק בתקווה שמישהו ישמע אותי.
"הי!!"שמעתי לפתע.
הסתכלתי לכיוון שבו נשמע הקול אבל לא ראיתי שום דבר.
האדם שצעק התקרב אל האדם שאנס אותי ודחף אותו.
שניהם התחילו לריב מכות ואני פשוט לא ידעתי מה לעשות.
לאחר כמה דקות האדם שניסה לאנוס אותי שכב על הרצפה ודם על פרצופו .
בלי להגיד מילה ברחתי מהמקום.
"חכי!! את בסדר?"צעק לי הקול.
התסובבתי.
הייתי בהלם שראיתי את דילן למול עיניי.
"זה היית אתה?".שאלתי בקול שקט.
"אל תבכי…"אמר שראה את עיניי מלאות במדמעות.
דילן? הילד הכי רשע בעולם!
משהו פה בטוח לא הגיוני!
"תודה."אמרתי והבטתי לתוך עיניו.
הוא ניגש אליי וחיבק אותי ,החיבוק היה כל כך חם ואוהב,החיבוק היה נעים.
אבל עדיין הייתי בהלם!
כשהגענו למגורים הוא אמר:"זה לא אומר שעכשיו אני אתנהג אלייך יפה,אל תתבלבלי,פשוט… לאף בחורה לא מגיע לעבור דבר כזה."אמר ונכנס לבניין.
ידעתי שזה יגיע מתישהו.