פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 7

רגע לפני ששפתיו נוגעות בשפתי הוא מתרחק. זה פוגע ומבלבל. אני משפילה את מבטי, יכול להיות שהבנתי אותו לא נכון? כנראה שהוא חושב שאני מתכוונת לקום וללכת, מה שאולי נכון, כי הוא תופס בידי "אלכס. זה לא שאני לא רוצה…" הוא מחייך חיוך חצי עצוב חצי מקווה "תאמיני לי שאני רוצה…אבל יש לי כלל" אני מחכה להמשך "אני לא רוצה שזה יהיה סתם. אני…רוצה שזה יהיה משהו אמיתי." "אני לא כל כך מבינה…" אני אומרת כשהוא לא מסביר את עצמו "אלכס?" הוא אומר בחיוך "את רוצה לצאת איתי לדייט?" אני מחייכת "אתה אמיתי?" אני אומרת ברוך, הוא כל כך מקסים, הוא לא מוכן להתנשק כשזה לא באמת. יש בזה משהו כל כך טהור, כל כך אמיתי-כל כך נכון… הוא מחייך ושותק, עדיין מחכה לתשובה "אני אשמח לצאת איתך לדייט."

אנחנו קובעים לצאת למחרת לירושלים.
אני לובשת ג'ינס משופשף וחולצה אפורה רחבה, עם שרשרת עם אבן כחולה. אני זוכרת את היום שאמא הביאה לי את השרשרת הזו, 'את רואה אלכסה? זאת אבן שתגן עלייך מהרע. כשתענדי אותה לא יעונה לך כל רע'. אני כל כך מתגעגעת לאמא הזו, זאת שהייתה שם בשבילי ומספרת סיפורים, אמא שלי. אני בכוונה לובשת היום את הבגדים האלו, היום אני צריכה את ההגנה של אמא.
אני משאירה את השיער פזור ומוסיפה מעט מסקרה, אני שונאת להתאפר וזה לא ישתנה עכשיו.
"וואו!" אומר יונתן שמחכה לי בכניסה לפנימיה "את יפיפיה!" אני מסמיקה, למה המחמאות שלו הן הכי טובות?
הוא לובש טי שירט חדשה שנצמדת לגוף שלו ומדגישה את השרירים. אני אוהבת את זה שלא אני ולא הוא השקענו במראה יותר מידי, אני מרגישה שעברנו את השלב הזה וזה היה יוצר מבוכה. אנחנו יוצאים מהפנימיה ותופסים אוטובוס לירושלים, תכננו סתם לשבת בבית קפה וזה מה שאנחנו עושים. השיחה זורמת, הרבה זמן לא דיברתי עם מישהו והיה לי כל כך כיף…
"ספרי לי טיפה על המשפחה שלך" הוא מבקש, אני מביטה בו לרגע, בוחנת, אני יודעת שאני יכולה להגיד לו לא-כבר הסברתי לו שאני לא בוטחת בקלות, מעולם לא סיפרתי את זה לאיש, רק מייק יודע את זה והוא כבר בגד בי. "יונתן. אתה תפגע בי?" אני שואלת ומסתכלת עמוק לתוך עיניו הוא מחכה רגע לפני שהוא עונה, לא מתוך היסוס אלא כדי לתת לרגע הזה את כל החשיבות שלו "לא. אלכס כל עוד זה תלוי בי אני לא אפגע בך ולא אתן לאף אחד אחר לפגוע בך" ושהוא מביט בי ככה, בחום כזה וכשאני חושבת על כל ההתייחסות שלו אליי אני מאמינה לו, כי אי אפשר שלא. "אז בוא נלך מפה, נשב בחוץ". אנחנו קמים ומשלמים, הוא מוביל אותי לגן סאקר. "את יודעת שאחותי אמרה לי שפה זה 'גן הדייטים' של הדוסים?" אני צוחקת "זה הופך אותנו לדוסים?" ואז אומרת "לא ידעתי שיש לך אחות…" הוא נושם עמוק "גם לך יש מה ללמוד עליי." אני מתחילה בסיפור.
"היינו משפחה מאושרת. אמא ואבא שאוהבים זה את זה, אני ו…ירון. אחי התאום" זה מפתיע אותו "הוא היה החבר הכי טוב שלי, הבן אדם שאיתו הייתי מתייעצת על הכל. כל החברות שלי קינאו בי שיש לי קשר כל כך טוב עם אחי. אני אומרת לך מעולם לא רבנו, הוא תמיד הגן עלי ואני הייתי עוזרת לו…" "נשמע שהיית מאושרת." לוחש יונתן כמעט כתפילה "כן, הייתי. עד ש… אני ומייק היינו חברים חודשיים והייתי אצלו" עם אזכור שמו של מייק אני רואה ששרירו ננעלים מכעס "ירון התקשר, היה לו דייט עם ילדה מהכיתה שלי שלא סבלתי. אמרתי לו שהם לא מתאימים ושיוותר על זה. אבל הוא התעקש, כעסתי וניתקתי את הטלפון" אני נזכרת ביום הזה, ממש רואה כל פרט בעיניי רוחי, כאילו זה קרה אתמול "אם רק הייתי הולכת הביתה לשכנע אותו, אם רק לא הייתי מראש הולכת למייק…" אני לוחשת ורועדת, יונתן מלטף לי את היד "נהג שיכור פגע בו בדרכו לדייט. אבא הגיע לבית של מייק וחיפש אותי…לעולם לא אשכח את המבט שלו, מבט מת כזה… כל אחר הצהריים הייתי מוטרדת, לא הבנתי למה, חשבתי שזה בגלל שרבתי עם ירון…אומרים שתאומים מרגישים…אני לא יודעת." יונתן מושיט את ידו ומוחה מלחיי דמעה שאפילו לא הרגשתי בה, זה מעודד אותי ואני ממשיכה לספר "כל כך כעסתי, על עצמי, על הנהג, על ההיא שהוא יצא איתה, על מייק-על כל העולם. אז ברחתי מזה. התחלתי לעשן, לשתות, ללכת לכל מיני מסיבות. ניסיתי שלא להרגיש יותר. ולפעמים זה כאב יותר מלהרגיש. אמא ואבא רבו כל הזמן, ירון היה העמוד שהחזיק את כולנו ביחד ועכשיו…" יונתן רועד לידי, אני נזכרת בערב ההוא ובא לי להקיא…את מה שאני הולכת לספר לו כרגע רק מייק יודע "באחד הערבים שברחתי מהבית הלכתי לאיזו מסיבה, השתכרתי ממש. רקדתי וניסיתי להרגיש משהו חוץ מכאב. איזה בחור אחד התחיל לרקוד איתי, שיחקתי בו, ידעתי שאני לא אבגוד במייק" אני מגחחת בעצב, כי אין בזה שום דבר מצחיק "אפילו שהייתי שיכורה לא הייתי מוכנה לבגוד במייק והוא.." אני נושמת עמוק וחוזרת לסיפור "אבל הוא התחיל לגעת בי ולהכאיב. הוא גרר אותי לשירותים ו…" כשאני חושבת על זה נגמרות לי הדמעות. "בבוקר מצאתי את עצמי בחדר של מייק. הסתבר שהגעתי לשם בארבע בבוקר, עם החולצה קרועה, מלאה בקיא. אני רק נזכרת בזה, בו ובא לי למות." יונתן לידי רועד מכעס וענן שחור נוראי מתפשט לו על הפנים, אני רואה שהוא בקושי שולט בעצמו "משם רק המשכתי להדרדר, פרצתי לבית הספר ועשיתי בו גרפיטי, הייתי בורחת מהבית, כמעט הגעתי לסמים." היד של יונתן לידי מאוגרפת ומרפקי ידיו לבנים ממאמץ, אני יודעת שכואב לו לשמוע את הסיפור הזה אבל אני כבר לא מסוגלת להספיק "אחרי ששלושה ימים לא חזרתי לבית, ההורים שלי התעוררו וקראו למשטרה. הם היו כל כך עסוקים בריבים שלהם ובעצב שלהם שהם שכחו אותי…את הבת שלהם. המשטרה מצאה אותי זרוקה שתי רחובות משם, הם החזירו אותי לבית אבל אמרו שמעכשיו יפקחו עליי והרווחה תתערב. לאט לאט הם הוציאו אותי מזה אבל עד אז כבר בית הספר הקודם שלי סילק אותי. כך הגעתי לפה, לארזים." יונתן שותק. עוברת דקה, שתיים, אחרי חמש דקות אני לחוצה "אני מצטערת יונתן. אני אבין אם לא תרצה להיות איתי." הוא מסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. הוא צודק, מה חשבתי לעצמי שסיפרתי את זה? מי ירצה לצאת עם בחורה כזאת? "לא ארצה לצאת איתך?" הוא שואל מופתע "למה לעזאזל שאני לא ארצה לצאת איתך?" "יונתן אני סוכבת תיק. אני לא כמו הבחורות האלה שמחייכות לא משנה ואני לא.." הוא משתיק אותי. בנשיקה.
חמה, רכה, חצי נוגע חצי לא.
"אני לא רוצה לעזוב אותך, ברור?" הוא אומר, הוא מצמיד את אפו אל אפי, מחזיק בלחיי ומסתכל לי עמוק בעיניים. אני רק עונה בפשטות "בסדר".