פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 6

"דיי בר!" צועקת אלה, בר מדגדגת אותה והיא בקושי נושמת. אני במיטה ממול ונחנקת מצחוק. אלה דאגה לבירות ובר לאוכל. לי הן לא הרשו לעשות כלום "זוהי מסיבת הקבלה שלך" אמרו. גאיה לא יכולה להגיע, אלי החבר שלה סוף סוף חזר מחו"ל אז היא נסעה אליו. שיחקנו אמת או חובה, לא תאמינו מה אלה מסכימה לעשות! שתינו ורקדנו ואז בר התחילה לדגדג את אלה. הן כל כך מתוקות, מעולם לא היו לי חברות כאלו. הן גורמות לי אפילו לשכוח את מייק, עברו שלושה ימים מאז הפרידה ונראה לי שהכאב מתחיל לשכוח, כנראה שגם בלי ששמתי לב התרחקנו בזמן האחרון. הנשיקה הזו הייתה המסמר האחרון בארון הקבורה של החברות שלנו. את יונתן לא יצא לי לראות מאתמול בצהריים, אני חושבת שהוא נסע. אני לא מפסיקה לחשוב על הנשיקה שהוא נתן לי, נכון זו הייתה נשיקה בלחי ועברנו את כיתה ו', אבל עדיין הרגשתי שיש בה משהו מעבר…אני כנראה מדמיינת.
בר מפסיקה לדגדג את אלה ותופסת את בקבוק הבירה כמו רמקול "גבירותי ו…גבירותי!" היא נזכרת שאין פה בנים ומתפוצצת מצחוק "אז אלה! מה שלומך ושלום אורן?" זה משהו שאני באמת רוצה לדעת, נראה שיש שם סיפור רציני. "כלום!" אומרת אלה בתסכול "הוא לא שם עליי!" "רגע, מה הסיפור?" אני שואלת ופותחת בקבוק חדש "שנה שעברה במסיבת סוף שנה אני ואורן טיפה…התמזמזנו…אבל זה היה סוף שנה ושנינו החלטנו שנחכה עם זה לשנה הבאה" "אהמ אהמ!" בר משתעלת כביכול "בסדר!" בר מודה ומרימה יידים "אני החלטתי את זה…ועכשיו הוא חושב שסתם שיחקתי בו!" אין ספק שהיא מתוסכלת מזה "אמרת לו את זה?" "ממ…אפשר להגיד שזה מגיע אליו יש לי בעיה של ביישנות קלה" היא אומרת ומסמיקה. "נוו אלה את חייבת להתגבר על זה!" אומרת בר "אומיגאד! יש לי רעיון!" אני אומרת וקופצת מהמיטה, כמובן שאני נופלת עליה בחזרה, אל תנסו לקום מהר עם אלכוהול בדם, "דמייני שאני אורן!" בר מתלהבת ברור שהיא אוהבת שטויות אם לא הבנתי את זה עד עכשיו. אלה מהססת, "אתם בכלל לא דומים!" "אין בעיה!" אומרת בר, היא מחטטת רגע בתיק וזורקת אליי כובע מצחיה שחור "לכי על זה!" היא אומרת לאלה, היא זורמת עם זה וכל הערב אנחנו עשות הצגות. "אתן משוגעות!" אומרת אלה "לא ואת…" צוחקת בר "שאני לא אתחיל לדגדג אותך!" "לא לא!" צווחת אלה באימה טהורה. "אנחנו דפוקות בשכל" אני אומרת "לחיי השכל הדפוק!" אנחנו מקישות את בקבוקי הבירה אחד בשני.
הטלפון שלי מצלצל, מספר לא מזוהה.
לרגע אני מפחדת שמייק השיג מספר אחר בשביל להתקשר אלי. "הלו?" אני עונה בחשש.
"חדשה!" "יונתן!" אני צועקת בהקלה ושמחה, זו הייתה טעות, בר ואלה מפסיקות לצחקק ולחקות את אורן קופצות לכיווני ומסמנות לי להעביר לרמקול "ששש…" אני אומרת להן "חכה רגע, ממ…אין לי כל כך קליטה" אני אומרת לו ומוציאה להן לשון "אני רגע יוצאת מהפנימיה" "בדיוק מה שרציתי לבקש ממך" הוא אומר ושואל "בא לך לצאת לסיבוב?" אני מופתעת מעט אבל עונה "אוקיי. שתי דקות".
בר ואלה מסתכלות עליי ומחכות שאגיד משהו "הוא רוצה לצאת לסיבוב…" אני הולכת לכיור לצחצח שיניים, אני מסריחה מאלכוהול. הן מתלהבות כמו בכיתה ו' "אומייגאד!" צועקת אלה בהתרגשות "אני ממש מדמיינת אתכם ביחד!" "לא את היית זו שאמרה לי להתרחק ממנו בגלל שירה?" אני אומרת ומגלגלת עיינים "שש.." היא משתיקה אותי "לכי כבר להתארגן!" "בר תרגיעי אותה! אני בסך הכל יוצאת לדבר איתו, לא דייט!" אבל אין עם מי לדבר, בר מתלהבת כמעט כמו אלה ורק צועקת לי להתאפר, ממש! אני לא כל כך אוהבת להתאפר ובטח שלא ב1:30 בלילה.
כשאני במדרגות הבניין אני עוצרת רגע כדי לחשוב, זה סתם סיבוב עם ידידה או…? ואני לא יודעת לענות לעצמי.

"היי" אני אומרת, הוא עם גבו אליי ומסתכל על הירח "זה גורם לנו להבין כמה קטנים אנחנו, לא?" "כן…אבל תחשוב שבשבילנו כל זה נברא, אז אולי אנחנו לא באמת כאלו קטנים" הוא מסתכל עליי בהערכה "נקודה יפה".
אנחנו סתם מסתובבים ומדברים ואז אני שואלת "יונתן, מה הסיפור שלך עם שירה?" הוא נאנח "היא אמרה לך משהו?" "לא אמרה" אני מודה "אבל כבר כמה ימים היא נועצת בי מבטים שהיו יכולים להרוג חייל אמיץ" הוא צוחק "כן, זה הסגנון של שירה." אנחנו ממשיכים ללכת עוד טיפה "אני ושירה התחלנו לצאת בערך חודשיים אחרי תחילת שנה שעברה, מעט אחרי שהגעתי לפנימיה. יצאנו בסך הכל חודשיים וחצי ואז התחילו לה בעיות של קנאה…" הוא נאנח לרגע וממשיך "היא בן אדם טוב שירה אבל יש לה את הסיפור שלה, אנשים עזבו אותה, בגדו בה…היא כל הזמן חשבה שאני הולך עם בנות אחרות מאחורי הגב שלה. עד כמה שהיא בן טוב אני לא הייתי מסוגל לא לדבר עם שום בת בפנימיה אז…נפרדנו" אני מעריכה אותו יותר בגלל שהוא מציג את זה כך שזו הייתה החלטה משותפת ולא רק שהוא זרק אותה "ניסינו לחזור כמה פעמיים אבל זה לא הסתדר…לשירה מעט קשה לקבל את זה שלא נחזור יותר. אז עד עכשיו היא עושה סרטים לכל מי שמדברת איתי." הוא נעמד ומסתכל עליי "זה יבריח אותך ממני?" הוא שואל ברצינות, אני רואה שהתשובה שלי באמת חשובה לו "לא יונתן. היא לא תבריח אותי ממך" הוא נרגע ומחייך אלי ואנחנו ממשיכים ללכת עד שמתיישבים על ספסל בצד השביל "איך את מתמודדת עם כל הפרידה ממייק?" "באופן מפתיע זה פחות כואב" אני מודה "עכשיו שאנחנו רחוקים זה מזה אני פתאום רואה כמה כבר התרגלנו אחד לשני עד ש…לא שמנו לב עד כמה כל אחד מאיתנו השתנה בזמן האחרון" "לפעמים זה עדיף…" הוא אומר ולא מסביר "אלכס, למה את פה?" הוא שואל ואני יודעת שמה שהוא מתכוון לשאול זה מה הסיפור שלי. אני שותקת. "אני איבדתי אדם קרוב אלי…" הוא מחכה להמשך, אני מרגישה את זה "קודם אמרת שלשירה יש את הבעיות שלה, לכל אחד…אז לי זה הביטחון והאמון" אני לוחשת כבר "ראיתי עד כמה אנשים יכולים להיות רעים ולפגוע באנשים, אז עד שאני בוטחת במישהו ומספרת לו עליי…הוא צריך להוכיח לי את זה". אנחנו שותקים ומסתכלים זה על זה. הוא נשען קדימה וגם אני, אני יודעת מה הולך לקרות כרגע, אנחנו מתקרבים יותר ויותר…אבל רגע לפני…