פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 4

שאני קוראת בשמו המילה נתקעת בגרוני ואני לא היחידה שמשהו נתקע לה בגרון, הלשון של מייק תקועה בגרון של מישהי זרה, הם כמעט בולעים אחד את השניה.
אני מרגישה כאב חד בחזי, אז ככה זה שלב נשבר…
מייק מבין שזו אני ודוחף מעליו את הבלונדינית, הזכרתי שהיא בלונדינית מהממת? "מייק?" אני שואלת באי אמון, כאילו מקווה שהוא יסתובב ואני אגלה שזה אח של מייק ואני אצא ואגיד 'אוי סליחה טעיתי בדלת'. אבל לא. הוא הסתובב וזה עדיין היה מייק. מייק שלי, האהוב שלי, החבר הכי טוב שלי. ואז…מייק ששבר לי את הלב. "אלכס?" הוא שואל מופתע "את לא.." אני לא נשארת לשמוע את סוף המשפט ונמלטת משם. במדרגות שלפני רגע רצתי בהן בשמחה אני פוגשת איריס המופתעת, בידיה מגש עם שני ספלי קפה ועוגיות, כנראה בדרכה אל חדרו של מייק. לא אכפת לי ממנה, לא אכפת לי מכלום. אני שומעת מאחורי דלת נטרקת, כנראה שהוא בא אחריי. אני ממהרת לרוץ במעלה הרחוב "אלכס! חכי!" הוא משיג אותי, הוא תמיד היה טוב בריצה. הוא תופס בידי "מה?" אני מטיחה בו בכעס, הדמעות בעיניי והוא מטושטש לפני. "זה לא מה.." "זה לא מה שאני חושבת מייק?" אני קוטעת אותו "נכון! סליחה! היא בטח בדקה לך את השקדים!" קולי נוטף מארס וציניות "אלכס אני חשבתי עלייך!" אני דוחפת אותו ממני "חשבת עליי?! לא מייק! אני חשבתי עליך! כל כך חשבתי עליך שהשתחררתי מהפנימיה כדי לבקר אותך! מה אתה עושה שאתה חושב עליי הולך ומנשק בנות אחרות?" הוא משפיל את מבטו, אני רואה שכל הרחוב מסתכל עלינו, ברחמים, בסקרנות, באהדה ובכעס. אני רוצה גם לצעוק עליהם, על כל העולם. הוא עדיין מחזיק בידי "מייק תעזוב אותי." אני מסננת בכעס "זה נגמר". הוא עוזב את ידי ואני רואה שגם הוא על סף דמעות, כאילו יש לו זכות לזה בכלל, "זהו? שנה שלמה של אהבה? שנים של חברי ילדות! וזהו? את זורקת את זה?" אני מפנה לו את גבי ונותנת לדמעות להשתחרר "לא מייק. אתה זרקת את זה".

עברה שעה, אני יושבת בבית קפה קטן שכונתי. הדמעות לא מפסיקות לזרום מעיניי. אני עדיין לא מעכלת, לא מאמינה שהוא עשה לי את זה. מה קרה למייק שלי? לפני שאני מספיקה למחות את הדמעות זולגות חדשות כך שזה לא משנה.
אני מחליטה לחזור לפנימיה, בבית רק ישאלו שאלות ומייק יוכל לבוא אליי ולתרץ בהסברים. אני אסע לפנימיה, שם אף אחד לא יוכל להציק לי.
אני מחכה בתחנת האוטובוס וממהרת לעלות עליו, הנסיעה עוברת בדקות וכך גם האוטובוס הבא. שער הפנימיה מולי, כבר ירד הערב. בטח עכשיו כולם מתאספים בחדר האוכל לארוחת שבת. אני נזכרת בסעודת ערב שבת אצלנו בבית לפני כשנה, אני ומייק רק התחלנו לצאת. ישבנו מסביב לשולחן אמא, אבא, אני ואחי התאום ירון. אני וירון עשינו שטויות, כרגיל, אמא מעט כעסה כי שוב נכשלתי במתמטיקה, אבא הרגיע אותה בנשיקה. היינו משפחה מאושרת, משפחת סרטים כזאת. עד שמישהו לקח את זה ממני. המחשבה על ירון גורמת לדמעותי שוב להתחיל לזלוג…
אני לא רוצה להיכנס ככה לחדר האוכל ורק יושבת בדשא ובוכה בדממה. בוכה על אמא, אבא, ירון, בוכה עליי, על מייק, על הכל-מוציאה משהו שהחזקתי בתוכי כמעט חצי שנה. אני שומעת את השער חורק, יונתן נכנס וסוגר מאחוריו את השער הוא רואה אותי ומתיישב לידי "למה אני עצוב זה הגיוני. אבל את? לא הלכת לבקר את החבר שלך?" "הוא היה עסוק עם מישהי אחרת אז חזרתי" אני אומרת ומושכת באף "אוי…אלכס אני מצטער" הוא אומר ומחבק אותי ביד אחת, אני משעינה את ראשי על כתפו. זה מזכיר לי שבצהריים זה היה הפוך, הכל היה הפוך. "למה הוא עשה לי את זה?" אני שואלת "היינו ביחד שנה, זוג מושלם כזה, רבים מידי פעם אבל כל זוג רב…" "אני לא יודע, חדשה, לפעמים אנשים לא חושבים.." אנחנו יושבים כך בערך חצי שעה, עד שדמעותיי נגמרות, חולצתו ספוגה בהן. "למה אתה עצוב?" שאלתי בסופו של דבר "מה שלום אחיך?" "לא משתנה ולא ישתנה" הוא אומר בעיניים עצומות, אני לא אומרת דבר ולא לוחצת, רק שותקת, אם הוא ירצה הוא יגיד לבד. הוא נושם עמוק ואומר "לפני שנתיים אחי נפטר מסרטן. לוקמיה, גרורות בכל הגוף" אני מחזיקה בידו ולוחצת אותה לתמיכה. הלחי שלו נוצצת, דמעה קטנה תלויה שם ואני כל כך רוצה למחות אותה, למחות ביחד איתה את כל הכאב שלו. כי הדמעה הקטנה הזאת, שכאילו נשברה ממנו, מכאיבה לי יותר מכל בכי גדול שהוא היה בוכה "אלכס אני אומר לך, זה לא מגיע לו! הוא בן אדם טוב!" אני מחבקת אותו. אני שוכחת לרגע איפה אנחנו, מי אנחנו. עד שנשמעים מחדר האוכל קולות של סיום הארוחה, שנינו קמים. "אלכס תודה" הוא אומר ומוחה את הדמעות האחרונות "גם לך. וסודך שמור איתי" הוא מהנהן, אני יודעת שהוא מתכוון שגם סודי שמור עימו ואני לא יודעת למה אבל..אני מאמינה לו.
אני עולה לחדרי ונשכבת על המיטה, עוד לפני שראשי נוגע בכרית אני נרדמת.