פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 3

"אלכס!" זה האזהרה היחידה שיש לי לפני שנוחת עליי גוש אנרגיה קטלני, לוקח לי רגע להבין מי אני ואיפה אני. פנימית ארז, זה היום הרביעי שלי בפנימיה, גוש האנרגיה שקופץ עליי כרגע זו בר. "שוב לא שמעתי את השעון מעורר?" אני נאנחת ונקברת מתחת לשמיכה, "נווו קומיי כברר!" צועקת בר ומושכת כל מילה. בכל הימים האחרונים זו הדרך שבה התעוררתי, לא שמעתי את השעון המעורר לכן בר עשתה לי 'השקמה בסטייל בר' כלומר לקפוץ עליי עד שאני קמה מהמיטה ואם אתם חושבים שהייתי צריכה להתרגל לזה עד עכשיו, תגידו את זה שמשוגעת במשקל 45 קילו תקפוץ עליכם על הבוקר! "בסדר קמתי! קמתי!" אני אומרת וצוחקת תוך כדי "איך אפשר שלא לקום איתך?" אני גוררת את עצמי למקלחת, הבעיות שחששתי מהם בקשר למקלחת לא קרו, גאיה קמה נורא מוקדם, היא יוצאת לריצה כל בוקר-אנשים אשכרה עושים את זה?! ומתקלחת עוד לפני שכולנו קמות, בר מתקלחת מיד אחריה ואז תורי…אלה, אם היא פוקחת עיניים לפני 10 זה נס.
קשה לי להאמין שעברו 4 ימים, היום יום חמישי, בבית עכשיו עוד הייתי במיטה, סביר להניח שמדברת עם מייק בטלפון בזמן שהוא הולך לבית הספר ומתחננים לאן נצא הערב.
המקלחת שוטפת ממני את כל המחשבות והגעגועים למייק, אפילו להורים שלי אני מתגעגעת טיפה. המחשבה על געגועים גורמת לי לחשוב על געגוע למישהו אחר, אני מסלקת את זה מראשי, אני לא יכולה כל בוקר לחשוב על זה…אז מה אם הגעגוע קשה.
אני ממהרת לארוחת הבוקר, בזמן שאני מכינה קפה יונתן נעמד לידי "חדשה!" "בוקר טוב" אני אומרת בחיוך "עוד מעט אתה תצטרך להפסיק לקרוא לי חדשה" הוא מבטל אותי בהינף יד "בשבילי את תמיד תהיי חדשה, זה כינוי יפה לא?" אני מגחחת לספל שלי "מדהים! אני חושבת על להחליף אליו את השם במקום אלכס." "זו המחשבה הנכונה!" הוא אומר בחיוך, קורץ לי ומתרחק.
אוי אני מתגעגעת למייק…נכון?

לפני השיעור האחרון אני דופקת על הדלת של אריאל, נשמע קול נעים מבפנים שאומר להיכנס "המנהלת?" "אריאל" היא מתקנת, קוראים פה למורים בשמם הפרטי, זה דווקא מגניב. "אני יכולה לשאול משהו?" "בוודאי, תרצי לשתות משהו?" אני מתיישבת ומחייכת זה כל כך שונה מביתי הספר הקודמים שלי "לא תודה. אני רק רציתי לשאול…אני יודעת שזו שבת פנימיה אבל…אולי אני יכולה להשתחרר השבת ולחזור הביתה? פשוט זה השבוע הראשון שלי…" "בוודאי!" היא אומרת בחיוך "אני מבינה את הצורך לחזור הביתה, אולי גם לחבר?" היא שואלת אבל רואים עליה שזה מתוך רצון טוב לעזור לי ולא מתוך רצון לחטט "כן" אני אומרת ומסמיקה. "בסדר גמור. עכשיו לכי בזריזות לשיעור" אני קמה "ואלכס, אני שמחה שהרגשת בנוח לפנות אליי" היא מוסיפה רגע לפני שאני סוגרת את הדלת.
אני חוזרת הביתה! למייק! אני מוציאה את הטלפון ומחייגת את המספר שלו. רגע לפני הצלצול אני עוצרת את עצמי, אני אפתיע אותו! איך הוא ישמח שאני פתאום אופיע בבית שלו!
אני הולכת לשיעור האחרון עם חיוך רחב פרוס על פניי, כשאני מתיישבת ליד אורן הוא שואל אותי "לכבוד מה החיוך, סנשיין?" "אני חוזרת הביתה לשבת. כל כך התגעגעתי למייק, החבר שלי." הוא מחייך ובאמת שמח בשבילי.
כשנשמע הצלצול לסיום השיעור אני נעלמת מהכיתה כמו טיל, האוטובוס מחכה לי ומייק בסופו.
יש לי עכשיו נסיעה ארוכה של כמעט שעתיים, בכל זאת הפנימיה בגוש עציון ואני גרה בתל אביב, אני מוודאת שהאוזניות שלי עליי ועולה לאוטובוס בחיוך. "חדשה!" אני שומעת קריאה מסוף האוטובוס, רק אדם אחד יכול לקרוא לי ככה ואכן יונתן מפנה את התיק מהכיסא הפנוי שלידו ומסמן לי לשבת. "הביתה?" הוא שואל "לחבר. אתה?" זה רק אני או שעיניו משחירות מעט יותר כשאני מזכירה את המילה חבר? ולמה לעזאזל זה גורם לי לשמוח עוד יותר? "אני צריך לנסוע לבאר שבע אבל חוזר היום בערב" "אתה גר שם?" אני שואלת בסקרנות "לא. אחי…גר שם" רק לי נשמע שהוא מהסס לפני המילה גר? "אני משתדל לבקר אותו פעם בשבוע. בדרך כלל באמצע שבוע אבל השבוע…" הוא מתחרט באמצע המשפט "לא יודע…" למה יש לי הרגשה שמה שהוא רצה להגיד קשור אליי? הנסיעה ממשיכה באיטיות. יונתן נרדם, ובאחד הסיבובים ראשו נשמט על כתפי. לא נעים לי להעיר אותו…או לפחות זה מה שאני מספרת לעצמי וגם יש משהו נעים בלחי שלו שצמודה לכתפי, אלכס!! תתאפסי על עצמך! את מבקרת את מייק ה-ח-ב-ר שלך, זוכרת?
כשאנחנו מגיעים לירושלים דרכנו מתפצלות. אני עולה על האוטובוס ויש משהו מרגיע בסוף סוף להיות לבד, בבית כל פעם שאני רוצה להיות לבד יש לי את החדר שלי אבל בפנימיה, עם עוד שלוש בנות בחדר? אין לך כל כך את הזמן והמקום שלך למחשבות.
אני מנסה להבין מה אני מרגישה לגביי השבוע הזה. מצד אחד, געגוע-אני כל כך מתגעגעת למייק. אבל מהצד השני-שמחה, כבר שבוע לא הסתבכתי בצרות ולא השתכרתי! שיא חדש בשבילי! ובעיקר…בלבול-הרגשות שלי התבלגנו השבוע, אין ספק ששבוע בפנימיה זה כמו חודש בבית, מכל מקום אנשים חדשים, להתרחק מכל מי שאתה מכיר ו…יונתן. מה נסגר איתי? כאילו אני שוכחת עם מי אני נמצאת. אולי להטעין את המצברים שלי במייק יעזור לי לעבור את השבוע הבא.
האוטובוס עוצר בתחנה של הבית שלו ואני ממהרת לרדת, שלוש דפיקות מהירות, אמא שלו, איריס, פותחת לי את הדלת "אלכס!" היא אומרת ואנחנו מתנפלות אחת על השניה בחיבוק, היא האמא הכי קולית בעולם! אנחנו מדברות לרגע אבל היא רואה שאני לחוצה לעלות לחדר של מייק "בסדר! בסדר אני אשחרר אותך!" היא צוחקת וגם אני "הוא בחדר שלו לדעתי".
אני טסה במדרגות וממהרת לפתוח את הדלת שלו "מיי.."