פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 2

עיניי נפגשות ביונתן, הוא איש המצית. "בכיף" הקול שלו עמוק, גברי וסקסי "אז את אלכס החדשה שכולם מדברים עליה?" "תלוי מה אומרים" אני אומרת בחיוך (יכול להיות שהרגע השתמשתי בחיוך הפלרטטן שלי?! אלכס תתאפסי על עצמך!) הוא מחייך בחזרה חיוך ממיס "רק דברים טובים. אלכס, רק דברים טובים". הפלאפון שלו מצפצף והוא מתעלם ממנו, הוא מתיישב מולי ומול אלה על הדשא. "נו אז אלכס, ספרי קצת על עצמך" אוי אני שונאת את השאלה הזו… "מה יש לספר?" אני אומרת וחיוכי הופך מובך "ואתה?" "מנסה להסיט את השיחה עליי, יפה. מחמיא או סתם מתחמק?" אני מרימה גבה "אל תחמיא לעצמך" הוא מגחח "יונתן" הוא אומר ומושיט את ידו ללחיצת יד, הוא שרירי אבל לא יותר מידי, כמו מייק טיפה. המחשבה על מייק גורמת לי לכעוס על עצמי, באיזה משחק את משחקת אלכס? "טוב תודה על האש, יונתן" אני אומרת ועם המחשבה על מייק חיוכי הופך צונן.
הוא קם ומסתלק משם, מבין את הרמז בקלות "אז נראה אותך בסביבה אלכס. תשמרי עליה אלה הא?" הוא אומר וקורץ לה.
בשנייה שהוא יוצא מטווח שמיעה אלה מתנפלת עליי "הוא לגמריי פילירטט איתך!" אני מבטלת אותה בהינף יד "הוא לא פלירטט איתי!" "הוא מזה כן! ויותר מזה, את פלירטטת איתו בחזרה!" האבחנה הזו שלה מטרידה אותי וגורמת לי להתגעגע למייק יותר "ממש לא. יש לי חבר בכלל" אלה זועקת צרחה קטנה של התרגשות "יש לך חבר?! ספרי לי הכל!" מסתבר שאלה רומנטיקנית חסרת תקנה, תוך שעה היא יודעת הכל עליי ועל מייק ולי יש תחושה שמעולם לא דיברתי והתחברתי כל כך מהר עם מישהי שפגשתי היום.

לפני ארוחת ערב אנחנו עולות להחליף בגדים ומתגלה לנו הפתעה משמחת במיוחד, מסתבר שאלה היא אחת משלוש השותפות החדשות שלי בחדר. שם אני פוגשת לראשונה גם את השותפות האחרות שלי. בר, חמודה ונמוכה, היא כדור אנרגיה מתפוצץ, היא קופצת במקום ולא מצליחה לעמוד לרגע באותה נקודה. גאיה היא מעט שמנמנה אבל עם פנים נעימות מאוד, יש לה לוק של מישהי שאפשר לנהל איתה שיחה רצינית.
אנחנו הולכות לארוחת ערב ביחד, אלה לוחשת לי רגע לפני שאנחנו נכנסות ששתיהן מקסימות, היא ממש צודקת. כל ארוחת הערב אנחנו יושבות ביחד וצוחקות. אני מכינה לי קפה ויוצאת לסיגריה, אני אומרת להן שניפגש כבר בחדר. אני מתיישבת על ספסל נסתר וחושבת, אני רואה כמה ילדים בדשא ועוד כמה מדברים בפלאפון. "חדשה!" אומר מישהו וקופץ מהשיחים שמאוחרי, זה כל כך מבהיל אותי שהסיגריה נופלת לי ונכבית "שיט!" הוא צוחק ואומר "תרגיעי הנה עוד אחת" הוא מושיט לי חפיסה עכשיו אני רואה שזה יונתן. אנחנו יושבים בשקט כמה דקות ומעשנים ואז הוא שואל "אז מה הסיפור שלך, חדשה?" "הסיפור שלי?" אני שואלת מבולבלת "זאת פנימיה לילדים עם קשיים התנהגותים, או במילים שלי-סתם מופרעים, צריך שמשהו ידפוק לך את השכל בשביל להיות פה. אז…מה דפק לך את השכל?" אני שותקת לרגע וחושבת על החצי שנה האחרונה "לא חסר… ולך?" "כנ"ל" הוא אומר בפרצוף עצוב, אין ספק שהוא אכל הרבה חרא בחיים.

אנחנו שותקים ביחד וזה דווקא נחמד, הרבה זמן לא הייתה לי שתיקה נחמדה כזאת, זה מזכיר לי את מייק. פעם אני ומייק יכלנו לשבת שעות ולשתוק-בלי מבוכה או כאב, עכשיו יש לי הרגשה שכל פעם שאנחנו נפגשים זה מסתיים בריב, על איך שהשתנתי, שהדרדרתי, על כך שהוא לא מבין אותי-לא חסר, כל ערב היינו רבים על משהו אחר…אז אולי באמת יעזור לי להתרחק, אני נזכרת באיזה כתבה שקראתי שילדי פנימיה רבים פחות עם המשפחה כי הם כל כך רחוקים כל השבוע שעד שהם מגיעים הם לא יבזבזו את זה על ריבים-אני מקווה שזה יקרה גם לנו.
"מאיזה כיתה אתה בפנימיה?" אני שואלת "שנה שעברה, עברתי לפה באמצע כיתה י'" הוא אומר מהורהר. אחרי כמה דקות של שתיקה אנחנו קמים "טוב…כבר מאוחר." אני אומרת ופונה ללכת למגורי הבנות, הוא קורא לי מאחור ואני מסתובבת "חדשה? אל תשכחי שכל ההתחלות קשות" אני מחייכת אליו חיוך אסיר תודה "אני אזכור. תודה. לילה טוב…" אני חוזרת לפנימיה, מהורהרת, חושבת על מייק ועל יונתן, על היום הראשון שלי בפנימיה (קשה לי להאמין שעבר רק יום! אני מרגישה כאילו אני פה שבוע…)
בכניסה לפנימיות עומדת מישהי בלונדינית, שאני מתקרבת אני מזהה שזו הבלונדה שיונתן דיבר איתה (איך אלה אמרה שקוראים לה?), לפי המבט הרצחני שלה אני מבינה שהיא ראתה אותי ואת יונתן מדברים, זה לא באמת מזיז לי אז אני מחייכת אליה חיוך רחב (לא הרגע הכי בוגר שלי, הא?) ונכנסת לפנימיה בלי להחליף איתה מילה.
אני מגיעה לחדר ונשכבת על המיטה, השעון בחדר מראה שהשעה 1:00. מה?! זה אומר שישבתי עם יונתן יותר משעה וחצי! לפני שאני מספיקה לעצור בעצמי עולה לי חיוך על הפנים ועם החיוך הזה אני נרדמת. ואין ספק שהחיוך הזה מפחיד אותי יותר מכל בלונדה קנאית וחרם שכבתי..