פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 17

עבר חודש מאז הווידוי שלי ושל יונתן בארון השרת, היו לנו עליות ומורדות בחודש הזה.
השתכרתי פעמיים, צעקתי עליו מליון פעם וניסיתי להיפרד ממנו עוד שלושים פעמים אבל אנחנו עדיין ביחד, הידיעה שאנחנו אוהבים אחד את השני מחזיקה אותנו ביחד. אני מרגישה שאני מתחילה להסתדר, המפגשים עם טובה עושים לי טוב.
אבל…מידי פעם חייב לחזור הביתה. אז גם אני חוזרת הביתה.
"זה רק ליומים. שני לילות. ביום ראשון אני חוזרת ליונתן, חוזרת לפנימיה" ועם המחשבה עליו אני פותחת את דלת הבית ונכנסת.
כרגיל הסלון מסודר מידי, כמו מוזיאון, כאילו לא גר בבית איש, ובגלל שרק ההורים שלי גרים פה כנראה שאפשר להגיד שלא גר פה איש, כי מתים מהלכים הם לא אנשים וכאלו ההורים שלי. אמא בסלון, כרגיל. אבא בעבודה, כרגיל. אני חושבת על זה שבשגרה החדשה שלנו כביכול הכל 'כרגיל' חוץ מזה שזה לא, אלו לא ההורים שלי, לא אני ובטח עוד רגע או שניים ירון יכנס ויגיד שהכל היה בדיחה. אני לא טורחת להגיד לאמא שלום, הפעם האחרונה שדיברנו הייתה בתחנת המשטרה, עבר מאז כמעט חודש וחצי. אני רוצה להרביץ לה, לא בשביל להכאיב לה, אלא בשביל לראות אם היא מסוגלת עדיין להביע רגש כולשהו, או הרגשת כאב.
אני עולה לחדרי וננעלת שם, כנראה שכך אני הולכת להעביר את היומים הקרובים שלי. בעבר הייתי בורחת למייק אבל עכשיו…לא ראיתי את מייק מאז שהוא הגיע לפנימיה וצעק עלי, אני גם לא רוצה לראות אותו. אלכס שהוא הכיר כבר מתה וכנראה שגם מייק שאני הכרתי מת, אני כבר לא מזהה אותו.

אחרי שעתיים נעולה בחדרי אני כבר לא מסוגלת לעמוד בזה, אני יוצאת מהחדר פונה שמאלה במסדרון, נכנסת לחדר הראשון, למקדש של הבית. פה הריח של ירון כל כך חזק, כבר לא זיכרון של ריח אלא הוא, באמת הוא. אני נזכרת בכל השעות איתו שהעברתי בחדר הזה…נגינה בגיטרה, כרגיל הוא מנגן מושלם ואני מזייפת, שיעורי בית משותפים ושיחות אל תוך הלילה. אני שוכבת על מיטתו, עטופה בריח שלו, כמו חיבוק חם של ירוני ופתאום אני כל כך מתגעגעת אליו שהגעגוע מונע ממני לנשום, אני נחנקת, מתנשפת ובוכה "ירון, ירוני שלי…" אני תופסת בצלעות שלי ששורפות מהנשימות המהירות, אני מרגישה כאילו אני עוד רגע נשברת לשניים, מתפרקת. אני לא מסוגלת עוד להיות בחדר הזה, אני בורחת ממנו וגם במסדרון ממשיכה לבכות, פשוט יושבת על הרצפה ובוכה. אפילו לא שמתי לב שלקחתי אותה אבל עכשיו אני רואה שבידי הכרית של ירון, הכרית עם הריח שלו, ריח חם, אוהב…
אני משאירה אותה שם ויוצאת מהבית, אני חייבת אוויר, אני לא רואה לאן אני הולכת, לא שמה לב לכלום.
עד שאני מוצאת את עצמי בבית החדש של ירון, בפתחו של בית הקברות.
אפילו לא שמתי לב אבל הדמעות לא הפסיקו לזרום לרגע. אולי ראשי לא זוכר איפה ירון קבור אבל רגלי מובילות אותי לחלקה הנכונה, זו הפעם הראשונה שאני פה מאז הלוויה. קבר משיש ופרחים טריים, סגולים, ירון היה שונא אותם. "התגעגעת אלי?" קולי שבור, הרוס "הרבה השתנה ירון" אני אומרת וכמעט יכולה לשמוע אותו שואל 'אז בגלל זה לא באת לבקר אותי?' "אל תשפוט אותי ירון" אני חצי נוזפת בו "אתה עזבת אותי! לא אני אותך" אני מתיישבת ליד הקבר "הרבה השתנה" אני נאנחת "אולי איתך אמא מדברת" אני נוגעת בפרחים שברור לי שהיא הניחה אותם "אבל איתי היא לא מחליפה מילה, אפילו לא כועסת עליי" אני מוסיפה בחצי חיוך "ואתה אמרת לי שאני לעולם לא אוכל להפסיק לריב עם אמא…" אני נאנחת "החברה הכי טובה שלי כיום היא הוודקה, בימים מסוימים הבירה, כמה פעמים הערתי לך לא להשתכר במסיבות ובסוף אני משתכרת כמעט כל יום…אבל עכשיו זה משתפר" אני מלטפת את הקבר הקר "נפרדתי ממייק, אתה בטח שמח על זה, אני יודעת שלא אהבת שאנחנו חברים אפילו שאמרת שהוא גבר לגמרי. כנראה שצדקת כי הוא בגד בי, התנשק עם מישהי…אם היית פה בטח היית הולך לפוצץ אותו מכות אה?" אני מרגישה את בדמעות החמות ממשיכות לזלוג "אבל אל תדאג יונתן כמעט עשה את זה בשבילך. יונתן זה החבר שלי. אוי ירון הוא מדהים, היית מת עליו. הוא מבין אותי, מצחיק, חם, אוהב, מגונן…הוא האדם שהכי עזר לי ש…" אני נאנחת ואומרת "אל תכעס אבל…נאנסתי… פעמיים למען האמת" אני כמעט יכולה לשמוע אותו שואג לידי בכעס "אבל עכשיו זה מסתדר…הדבר היחיד שלא מסתדר ירון, זה הגעגוע. אני כל כך מתגעגעת אלייך…"
"לא נעים לי להגיד, אני מתביישת אבל…אני מנסה שלא לחשוב עלייך. כי כל פעם שאני חושבת עלייך אני מרגישה שאני מתפרקת, נשברת מבפנים. כל פעם שאני חושבת עלייך אני רק מנסה לברר איפה בקבוק הוודקה הקרוב ביותר, מנסה להבין איך להיפטר מהכאב הזה, אז אני…פשוט לא חושבת עלייך. מצטערת ירון. אני יודעת שאתה מבין אבל עדיין, זה בשביל לשמור על השפיות שלי…" פתאום חום מציף את ליבי, כאילו ירון שלי מאשר לי, אומר לי 'זה בסדר אני מבין'.
אני יושבת שם עד שמחשיך, מלטפת את הקבר. כשמחשיך אני פונה לכיוון הבית, אין בררה צריך לחזור הביתה, לאמא שנעלמה ולאבא השותק. בדרך כלל משתמשים בביטוי שקט של בית בצורה חיובית, אצלי זה שקט של זיכרון, מוות. כשאני מגיעה הביתה ואמא לא אומרת לי שלום ולא שואלת איפה הייתי זה מכעיס אותי, אני רוצה לצעוק עליה, להרביץ לה…רגלי מוצאות את דרכן לארון האלכוהול ואני מניחה את ידי על בקבוק הויסקי, הוודקה כבג נגמרה מזמן. הוא לוחש לי, קורא לי, תשמשי בי, תשכחי איתי, תחיי איתי…אני בורחת לחדרי ונועלת את הדלת קופצת על הטלפון כאילו הוא גלגל הצלה "יונתן!" אני קוראת ברגע שהוא עונה "אני, אני…" אני מתחילה לבכות ואני מרגישה בו נלחץ בצד השני של הקו "אלכס! אלכס!" הוא שואל וכשאני שותקת הוא שואל בלחץ "את עומדת לשתות?" הוא יודע שהכי קשה לי בבית, זה מזכיר לי את ירון, את אמא והאלכוהול כל כך זמין. אני לוחשת לו "אני חושבת שכן" "אני בדרך אלייך, בבקשה חכי לי!" אני מאשרת ומנתקת. אני יוצאת לסיבוב ומנקה את החדר, יש לי שעה וחצי להעביר עד שיונתן מגיע. פעמיים אני מתקדמת לכיוון הויסקי וברגע האחרון עוצרת, באמצע הפעם השניה יש דפיקות בדלת "יונתן!" אני צורחת ומתנפלת עליו בחיבוק. הוא עצוב, מותש ולחוץ אני רואה את זה עליו "יונתן?" אני שואלת בעדינות "אני בסדר" הוא אומר ומנשק את ידי כמו ג'נטלמן אמיתי "פשוט שוב רבתי עם אבא…" אני מחבקת אותו עוד פעם אחת "היכנס" אני מובילה אותו לחדר שלי.
אנחנו יושבים על המיטה וכל אחד מספר איך עבר עליו היום, הוא רב עם אביו, הוא שתה וקילל אותו כך שעם הטלפון שלי הצלתי אותו לא פחות משהצלתי את עצמי.
אני מנשקת אותו ואנחנו כל כל קרובים, פתאום אני מבינה שזו הפעם הראשונה שאנחנו לבד, עם דלת שאפשר לנעול, אף אחד לא יפריע לנו.
אני מחבקת אותו חזק יותר ותוך כדי נשיקה מתחילה להרים לו את החולצה "רגע אלכס" הוא מתפתל ועוצר אותי, הוא מסתכל לי בעיניים ושואל ברכות "את בטוחה?" הוא מדהים, כל אחד אחר היה לוחץ עליי, מנצל את זה, מנצל אותי והוא שואל אם אני בטוחה… אני מהנהנת "אני בטוחה" ומורידה חולצה.