פנטזיות

אני מדמיינת אותו
לוקח אותי לפינה, שולף מתנה ומושיט לי. זאת שרשרת כסף עדינה, מנצנצת באור השמש החודר דרך החלון הפתוח. אני מופתעת, מביטה בו כמעט בהלם. זה בשבילך, הוא אומר לי, עיניו נעוצות בי.
רציתי לתת לך את זה לפני שאני עוזב, הוא אומר. אני מוציאה את השרשרת מהחפיסה הקטנה ונותנת לו כדי שיענוד לי; מרימה את שיערי בשעה שהוא עונד לי אותה. השערות על גבי סומרות מהמגע המרפרף שלו על עורי.
זה מקסים, אני אומרת לו. הוא מחייך. אני נשארת קרובה אליו, גם אם אני יודעת שאתחרט על כך, גם אם אני יודעת שאסור לי, במיוחד לאחר שהקפדתי עד עכשיו לשמור ממנו מרחק, לשמור על הקשר בינינו אפלטוני בלבד.
אני מתקרבת אליו, נעמדת על קצות אצבעותיי, רוכנת כלפי מעלה כדי לנשק אותו ברכות על לחיו. הוא גבוה ממני, לפחות בעשרים וחמישה סנטימטרים.
כששפתיי מרפרפות על לחיו, אני עוצרת את נשימתי, מרגישה את העור שלו נצמד אל שלי, וחשה את חום גופו שכמעט עוטף אותי כולי. אני קופאת לשנייה יותר מדי באותה תנוחה, נמנעת מלהתרחק ממנו חזרה, וכשאני לבסוף ניתקת ממנו, פניי נשארות קרובות אליו, הוא מביט בי בערגה ואני יודעת עד כמה הוא רוצה אותי. ואני רוצה אותו.
אני כול כך רוצה אותו.
אני מנשקת אותו על פיו, מצמידה את שפתיי אל שלו; זרועותיו מיד עוטפות אותי ומהדקות אותי אליו בכמיהה, כמיהה שהיתה עצורה עד עכשיו.
כמיהה שנתתי לה מעצורים מההתחלה אך בחנתי את גבולותיה עד כה, אך לפתע המעצורים האלה נשברים, נשברים כאילו היו רק זכוכית.
אני מדמיינת אותו ואותי ככה.
אבל המציאות שונה מאוד. במציאות אני פוחדת מדי, פוחדת מהכול, פוחדת ממנו, פוחדת מעצמי.
במציאות המעצורים האלה הם שלשלאות, שלשלאות שקושרות אותי הרחק ממנו, שלשלאות שלעולם לא יהיה לי אומץ לנסות לשבור אותן, שלשלאות שהן חזקות מדי כדי שאנסה להתגבר עליהן.
ולכן רוב הזמן אני מעדיפה לחיות בפנטזיות, פנטזיות שאני אוהבת לדמיין בראשי, פנטזיות שאני מייחלת שהיו המציאות שלי אך לעולם לא אנסה לממש, פנטזיות שהן משאלות לב עמוקות אך מסוכנות.
זה אמנם פתטי, כמעט מעורר רחמים, אך האם אני שונה יותר מכול אחד אחר?
יש אמירות שדוחקות בנו לקחת סיכונים בחיים, לקחת יוזמה ולשנות את החיים במידה ואנחנו לא מרוצים מהן, אמירות שקובעות שאופן ההשתלשלות של החיים שלנו היא לפי הבחירות שלנו, ההחלטות שלנו, ויש לנו את הכוח לשנות את חיינו רק אם נרצה בזאת.
אמירות שמנסות לעודד אותנו להיות היוצא מן הכלל.
אך למרות הכול, למרות שכול אחד מייחל להיות השונה מהשאר, להיות מיוחד או אמיץ יותר מהאחר, בסופו של יום, גם אם זה עצוב מדי להודות בזה,
כולנו רק אחד מהכלל ולא היוצא ממנו.