פנטזיות

אגודלו והאצבע המורה תפסו בעדינות בבסיס העליו והתחתון של סיגריה לבנה מגולגלת היטב, והוא חילץ אותה מבין שיניו ופלט, יחד עם העשן הלבן שהצטבר בפיו, אנחה עמוקה המסמלת שאין לו דבר להגיד, אך מחשבותיו מתרוצצות בראשו.
הוא התקרב אליי עם פלג גופו העליון, ראשו כמעט ונצמד לשלי, ומבטו התיישר קדימה.
-את רואה את הילדה שם, עם הכחול?- שאל ויישר לכיוונה את סנטרו.
עיניי עטו לכיוון אליו הצביע סנטרו וחיפשו ילדה לבושה כחולים, עוברות בין תמונת העצים, המגלשה האדומה וסולם כחול, ואז יורדות מטה לכיוון ארגז החול בו נחו מספר כלי פלסטיק בצבעים בוהקים וזוג תאומים שגילם לא עובר את הארבע שנים.
-על הנדנדה,- מלמל עם סיגריה בפיו כאשר ראה שעיניי מתקשות למצוא את הזאטוטה המדוברת, -מצאת?-
ראשי הנהן בהסכמה.
הוא שלף את הסיגריה בשנית ונשף את העשן הרחק מפניי.
-תראי איך היא צועקת לאביה שידחוף אותה חזק יותר, ועכשיו שימי לב להבעה האומללה על פני האב- הסיגריה הוחזרה לפיו. -בשביל מה אני צריך את הכאב ראש הזה?
-אף אחד לא מכריח אותך לעשות ילדים, אתה יודע, ואתה לא חייב את הזרע שלך לשום אדם- שילבתי את ידיי ולכסנתי מבט כמסמנת לו שמילותיי נאמרו במעט סרקזם וחוצפה.
הוא החמיר את מבטו כלא מרוצה מההערה המובנת מאליו שלי.
-אני יודע, זה לא העניין פה.
-אז מה העניין?- הפניתי את מבטי מן הילדה והאב בעל המבט הנוגה אליו באיטיות, אולם לא שיניתי את הבעתי הסרקסטית מעט.
-העניין הוא,- החל לומר, אולם עצר על מנת לזרוק את בדל הסיגריה על המדרכה ודרך עליו עם נעלו הכבדה.
-העניין הוא,- התחיל בשנית, -שתמר רצתה. כל כך רצתה, למעשה, שכשאמרתי לה שאני לא, היא זרקה עליי את 'מאה שנים של בדידות', ארזה את דבריה בתיק הנייקי היקר שלי ויצאה.
הדבר הראשון שנפלט מפי היה -אבל זה תיק טוב!- ושניות ספורות לאחר שהבנתי את הטעות, השבתי, -אני מצטערת, אתה בסדר?
-כן, אני די בסדר- ענה.
-עזוב, היא סתם בת זונה. מעולם לא אהבתי אותה.
מבטו נשמט ארצה. -אבל אני אהבתי.
התקרבתי אליו אף יותר, כך שגופנו נצמדו זה אל זה וחום גופנו עבר מהאחד לשני, וכרכתי את ידי השמאלית, הקרובה יותר אליו, סביב כתפו. -היי, לפחות לא צריך לעשן בסתר יותר,- ניסיתי לעודדו בדרכי הפתטית.
הוא צחק צחוק עצוב אך משועשע. -כן,- השיב, -אפשר לעשן חופשי מעכשיו.
-כמה אירוני זה שהיא זרקה עליי דווקא את מאה שנים של בדידות, אה?- הוסיף לאחר מספר דקות של שתיקה, בה שנינו שקענו במחשבות אשר צצו בראשנו והסיחו את דעתנו בצווחות הילדים המשחקים בגן.
גיחכתי והנהנתי בראשי, על פניי התפשט חיוך לעגני. -יודע, היא מאוד רצתה שנהיה חברות. יום אחד היא שלחה לי הודעה, אלוהים יודע איך היא מצאה את המספר שלי, ולא הפסיקה לשגע אותי. רציתי לחנוק אותה בכל פעם ש'תמר הכלבה, לא לענות' הופיע על צג הטלפון שלי, אבל במקום זה הייתי מסננת אותה ולעיתים רחוקות עונה. אני לא יודעת מה היא רצתה ממני ומה מצאה בי.
הוא השתנק במקצת. -אני מתנצל, אני נתתי לה את מספר הטלפון שלך. לא ידעתי שהיא תתנהג ככה.
עיניי נפערו עליו. כל השנים הללו סבלתי, חשבתי לעצמי, וזה באשמתו בלבד. -יא חתיכת מניאק! התחלתי לרעוד בכל פעם שהטלפון שלי צלצל, לא הייתי מסוגלת לענות להודעות, התפללתי לאבד את המכשיר רק על מנת שלא אצטרך לסבול אותה יותר, והכל בגללך!
הוא התכווץ.
-סליחה- מלמלתי והתכווצתי בעצמי. -לא התכוונתי. פשוט, אתה מבין, הבחורה הרגיזה אותי מאוד, התעסקה לי עם העצבים.
-כן, אני מבין. אני מתנצל.
-זה בסדר.
הוא כחכח בגרונו. -בכל מקרה, אני בן 34, ללא בת זוג וללא תיק נייקי, כל היום מלמד אנשים בחדר כושר לנהל אורח חיים בריא ואז חוזר הביתה ומגלגל סיגריות כמו בן זונה רמאי. נכשלתי בחיים.
העוויתי את פניי. -היי, אני בת 32, רווקה כבר ארבע שנים, והיו לי בדיוק שני בני זוג. ואני עובדת בסופר המזויין כל ערב.
-את מתה על הסופר, מה יש לך!- הוא צחק והפנה את גבו אליי כמתגונן מפגיעה, אולם לא הרמתי את ידי עליו.
-לא אני לא, אני שונאת אותו יותר משאתה שונא ילדים!
-סליחה, השנאה שלי כלפי היצורים הקטנים והגועליים הללו חזקה מכל שנאה שקיימת על פני העולם כולו.
-צודק,- שיניתי את דעתי, -אני שונאת את העבודה שלי כמעט כמו שאתה שונא ילדים.
לא היה לנו דבר להוסיף. השתתקנו והתרווחנו על ספסל המתכת הכחול. גן המשחקים היה מקום צבעוני למדי, אפילו גזעי העצים נצבעו בצבעי הקשת השונים. הילדים צעקו זה לזה, או אף לעצמם, ומדי פעם נשמעה הערה מפי הורה בלתי מרוצה הדורש מילדו להוציא את האדמה הלחה מפיו או לרדת ממתקן ססגוני.
הבטתי בו. מבטו עקב אחר רגלו שהזיזה את בדל הסיגריה מעל לעלי הסתיו החומים, אשר נשרו על המדרכה כמכסים אותה ומגנים עליה מפני הקור הקרב ובא.
-מה אתה אומר,- אמרתי לפתע, והוא הרים את עיניו הירוקות ישר אל עיניי. -בוא נעשה הסכם. כשאני אהיה בת 40, ואתה בן 42, אנחנו נעבור לגור יחד. נוכל אפילו להתנהג כמו זוג, לצאת לדייטים, להזדיין.
-אבל אז אצטרך לחזור לעשן בסתר שוב- אמר, מתעלם לחלוטין מההערה שלי לגבי חיי המין שהצעתי לו זה עתה.
צחקתי. -אתה צודק, תצטרך לעשן בסתר כמו שעשית עם תמר, שירה ובתיה. בנות לא אוהבות מעשנים.
-נוכל להתחתן?-
-כמובן! נוכל לעשות הכל, רק לברוח מחיי הרווקות והבדידות.
-נאמץ כלב?
-כלב, חתול, נחש. לא אכפת לי. אני בטוחה שנמצא דירה גדולה מספיק בשביל מיטת קינג-סייז וחיה. ויהיה לנו משטח שיש באמצע המטבח לבישולים ואפיה, כפי שתמיד רציתי!
-כן, ומרפסת בשביל שאוכל לעשן בלי שתעירי לי. ומדף ספרים עם כל הספרים שאנחנו אוהבים.
הבטתי בו במבט משועשע, וראיתי כי גם הוא נהנה מהמשחק הקטן שיצרנו. -רק מדף? אני חושבת שנצטרך ספריה- חייכתי חיוך ערמומי.
-אז ספריה שלמה!- הוא פלט צחוק קל מפיו.
השתתקנו. הנחתי את ראשי על זרועו העבה ויחד הבטנו בזוג התאומים שישב בארגז החול, שעכשיו החלו לזרוק זה על זה חול רטוב שמלאו בידיהם. בראשינו רצו תמונות, בהן נראו חיינו יחד. הצלחתי לדמיין חיים משעשעים למדי, חיים של שני חברים שגרים יחד ומתעלמים מהעובדה שעליהם לנהל מערכת יחסים כמו זו של זוג.
-אבל תעשי לי טובה,- קולו שבר את השתיקה הארוכה. -בלי ילדים.
-בלי ילדים- הסכמתי, בעוד אביה האומלל של הילדה בכחול, המסרבת לעזוב את גן המשחקים הססגוני, מושך את ידה בכוח.