פלוריבלה – הגרסה הישראלית – פרק 2
אביטל לא האמינה למשמע אוזניה. היא הואשמה בגין ניסיון חטיפה של ילד קטן? מה קורה פה, העולם הלך והשתגע?
" זה לא יכול להיות , אני בן אדם טוב. מעולם בחיי לא ניסיתי לחטוף ילד. " הוסיפה אביטל שהייתה נתונה בסערת רגשות.
" את זה נבדוק לעומק במשטרה , עכשיו את באה איתנו או לא?" הטיח פקח המשטרה בכעס . הילד הפנה אליו את מבטו אליה מבט מאשים.
" אמרתי לך שאל תמסרי אותי בידיהם! את הפרת את הבטחתך והסגרת אותי לידי המשטרה." הוסיף תום ופרץ בבכי תמרורים.
אביטל הלכה עם המשטרה בלית ברירה כשעיניה המשיכו להביט על הילד עליו היא רצתה רק להגן ולשמור. בסוף גם מאשימים אותה עכשיו בניסיון חטיפתו שלא בצדק. בינתיים , הילד החטוף הוחזר כמה שעות אחרי שאביטל נלקחה למעצר.
היא ישבה שם מאחורי הסוגרים , בודדה ובוכיה. איך היא תסביר לשוטרים שהיא הואשמה בלא עוול בכפיה?
טובה התקשרה בבהלה לחורש שהובהל לחדר הפגישות בדחיפות מאולצת , והיה צריך לצאת כדי לענות לטובה.
" הלו, טובה? מה קרה? שמעתי שתום ברח מהבית , למה לא ניסית לעצור אותו? היית מנסה לעצור אותו , ולאן לעזאזל הוא ברח? אני ממש , ממש באמצע פגישה חשובה. תגידי , תום כבר חזר בריא ושלם לבית?" שאל אותה חורש בקשיחות.
" כן , רק עכשיו הילד סוף סוף חזר הביתה, אחרי שעות שהמשטרה חיפשה אותו , אומרים שמישהי ניסתה לחטוף אותו. עכשיו היא נמצאת בבית המעצר." דיווחה טובה בקולה המודאג.
איך הוא משאיר אותה לטפל בשמונה ילדים?
היא סגרה את הטלפון בלי לחכות אפילו שחורש יסיים את מה שהוא רצה לומר.
" מה , אני כבר שומעת שיש בעיות! עוד לא טסנו בגלל הפיכתך לאיש עסקים מוצלח והנה אנחנו שומעים על שהילדים עושים פוגרומים כשהם בחזקת טובה, השארת אותם תחת השגחתה." הוסיפה נירה בחומרה.
" אני מכיר את האחים שלי היטב ממה שאת חושבת לעצמך , הם לא ילדים רעים כל כך כמו שנראה לך. הם רק שכחו את עצמם אחרי שההורים שלי נספו בתאונת מטוס מחרידה. צריך לכוון אותם בדרך הנכונה והישרה." הוסיף חורש בהרהור.
שוב , אביטל מצאה את עצמה בדיכאון. איך היא נכנסה לתוך הברוך הזה?
יותר נכון לחשוב איך הכניסה את עצמה לתוך הצרות הללו. הילד שהיא מצאה בתוך בית היתומים , היה שייך למשפחה מודאגת שחיפשה אותו במשך שעות.
אביטל נאבקה בשאלות ובסיבות שגרמו לעצירתה ולכניסתה לכלא. היא לא יכלה להבין למה זה קרה לה.
בכל הבלאגן שקרה בסוף יום עבודתה בבית היתומים. היא תמיד אהבה ילדים אבל למה שהיא תרצה לחטוף אותם. הילד שהיא כביכול חטפה, היה ילד חמוד ומתוק , שלא רצה לפגוע באף אחד.
כל הכוונה שלה הייתה טובה והיא רק רצתה לשמור עליו.
הסוהר הגיע אליה בזמן שהיא התחילה להירדם. אולי יהיה בשורה טובה בפיו. ואולי לא.
היא הסתכלה עליו בחיוך קלוש של תקווה.
" גברת שחר, יש לך ביקור. תזכרי שאני נותן לכן חמש דקות לדבר. תנצלי את זה . כי לא לכל אחד מגיע ביקור מהמשפחה." אמר בחומרה.
רק חמש דקות? איזה קמצן. שייתן יותר מחמש דקות. ביקור משפחה זה לא קורה כל הזמן , זה רק קורה פעם ביום וגם זה לא מה שיספק את רצונה.
אביטל הבחינה בפנים מוכרות ואהובות שלא ראתה מזמן. היא זיהתה ישר שזו הייתה דודה מיכל.
" דודה מיכל , הגעת לכאן כדי לשחרר אותי?" שאלה אביטל בעיניים נוצצות , מקוות לתשובה חיובית.
נו , שתדבר , שתגיד לה שהיא הגיעה כדי לשחרר אותה מהכלא.
" לא באתי כדי לשחרר אותך מפה , צר לי אבל הבאתי לך כמה דברים שחשבתי שתשמחי דווקא שיהיה לך אותם. הבאתי לך גם אוכל , שלא תהיי רעבה כל הזמן ותרגישי יבשה. שמעתי שאת כבר עושה לנו צרות!" נזפה בה מיכל בעדינות.
אביטל התבוננה בה מאוכזבת . מחשבות חלפו במהירות בראשה.
למה הגורל שלה מר ואכזר? למה היא נולדה לגורל מתעתע שכזה?
" חשבתי שתוכלי לשחרר אותי על נקלה מהכלא הזה." קראה אביטל בחיוך מריר.
וכבר הגיע זמן הפרידה. למה היא הגיעה לזמן כל כך קצר?
תגובות (0)