פטור – פרק 1

היה זה יום חם בתל השומר. השמש קופחת עד כדי טשטוש ועיוות המציאות. דוד היה עם כובע, אז פחות הפריעה לו החמה. אמנם הוא היה מוגן אך תמיד היה לו חם מדי. הם עמדו בתחנת האוטובוס.
"נו, נזוז?" אמר לו מיכאל. "הפטור לא ישיג את עצמו…".
"כן, נתקדם", דוד ענה ושניהם ראו את עצמם ניגשים למין תור ברזל מוזר ומולם אנשים רבים שמחכים. את האנשים האלה הם לא רגילים לראות בחיי היומיום, ובכל זאת היו מודעים לקיומם.
"תראה" מיכאל אמר לדוד ביידיש. "איך הם מסתכלים, כאילו אנחנו עוכרי ישראל".
דוד ניסה להתעלם אבל לא יכל שלא לשמוע את הגבר שבזוג לפניהם בתור מחקה את היידיש הפרימיטיבית של מיכאל. הוא הסתכל על מיכאל, שקיבל את זה כאילו כלום.
"אנחנו לא טועים." אמר דוד. ובליבו חשב גם שייתכן ואינם צודקים. מה שבטוח: הוא לא עוכר ישראל!
סופסוף תורם הגיע, וראו חייל שישב בכניסה ומאס עליו תפקידו.
"אתם לא יכולים להיכנס, לכו ימינה ודברו עם המודיעין למה באתם."
"אנחנו באנו בגלל הצו הראשון" דוד הסביר.
"לא לי, תסבירו לבחורה שיושבת בצד" חזר החייל והצביע ימין.
דוד ומיכאל עשו מה שנאמר להם ודיברו עם החיילת במודיעין. דוד הסתכל עליה תוך כדי שמיכאל דיבר בשמם.
"באנו לטפל בצו הראשון." אמר מיכאל בלחישה.
"סליחה?" החיילת התקרבה לחלון הדיבור "לא שמעתי, דבר בקול". היה לה איילינר שעושה את עינייה חתוליות. שיערה היה צבוע לבלונד כשראו בבירור שורשים כהים ושפתיה מרוחות בליפגלוס ורוד. דוד הסתכל על הבחורה המשונה ולא ידע איך לפעול נכון במצב כזה אז הסתכל מטה כדי להימנע.

"באנו לטפל בצו הראשון" אמר דוד כשמבטו מושפל.
"אה, אפשר לראות צוים ותעודות זהות?" אמרה ותקתקה משהו בזריזות במחשב.
מיכאל החליק את הצוים לרווח שבין החלון לשולחנה, ואיתם את התעודות.
"אתם דוד צרפתי ומיכאל דטלנסקי?" שאלה החיילת כמין רוטינה שחייבת לעשות.
"כן" מיכאל הנהן.
"בבקשה, תיכנסו." היא שמה מדבקה שכתוב עליה "צו ראשון" ושלחה אותם לדרכם.
החייל אישר כניסה, ושני הנערים התקרבו לשולחן נוסף עם חיילים.
"באנו לגבי הצו הראשון" אמר דוד לבחור שישב מולו.
"תעלו לקומה ראשונה ומשם תמשיכו את הבדיקות". החייל אמר ולא יצר קשר עין. מבטו היו טבוע במחשב.
דוד ומיכאל עלו במדרגות וראו את התור הבלתי נגמר של צעירים מיואשים יושבים בכיסאות.
"אין דרך יותר פשוטה?" שאל דוד בייאוש. "אנחנו לא צריכים בדיקות רפואיות, אנחנו רק צריכים פטור!" מיכאל ביטל את מה שדוד אמר בידיו, וניגש לפלזמה שבה כתוב התור שלהם.
"אנחנו אחד אחרי השני" מיכאל מצא את שמותיהם. "אני 34 ואתה 35".
"מה?!" דוד נסער, אבל גם כשנסער, היה יודע לעשות זאת בשקט. "ואיזה מספר עכשיו בתור?"
"11…" מיכאל אמר באנחה.
"טוב, בוא נשב" אמר דוד והוריד את הכובע שעל ראשו כדי לסדר מעט את שיערו. מתחת לכובעו הייתה טמונה גם כיפה, ששכח שהיא שם, ניער את שערותיו והיא נפלה על הקרקע.
"הנה" מיכאל הרים לו את הכיפה. "תהדק אותה".
דוד עשה כפי שמיכאל הציע.
מסביבם, היו אנשים שעפעפייהם גברו עליהם. כל אחד התמודד בצורה שונה. היו את הסבלנים, שבאמת חיכו רגל על רגל ובשיעמום של עצמם החלו לנדוד למחשבותיהם. בנוסף היו את יוזמי השיחה, אנשים שהתחילו להכיר אחד את השני ולהחליף מילים שטחיות להעברת הזמן. וכמובן, היו את הטכנולוגים שמצאו נחמה במכשיר הפלסטיק המצועצע בידיהם.
דוד ומיכאל התיישבו עם כל אלה ומיכאל החל לדבר על איזה קושיה בפרשת השבוע. דוד התעניין והקשיב ברצינות. הוא הפנה את המבט לרגע ומולו התיישבה מישהי עם מכנס וחולצה צמודה. היא הסתכלה עליו ובחנה אותו. הוא שם לב ולא התעניין. באיזשהו שלב הוא כבר הרגיש לא נעים מאיך שהיא הסתכלה עליו, אבל משהו במבט שלה לא היה אותו מבט שופט, שקיבל מאנשים רבים אחרים. הוא היה רך יותר, גרם לו לבהות בה עוד. זה היה עניין מוזר בשבילו. למה שיסתכל עליה? זה אפילו לא היה נעיצה תאוותנית, פשוט..
"דוד!" מיכאל אמר. "נזכרתי מה רציתי לספר לך" אמר מיכאל מהר והוציא מהכיס שלו את הנייד. הוא נכנס לאנשי קשר. "תראה!" .
במסך היה כתוב "רעות דטלנסקי". דוד פער את עיניו.
"זה רשמי? השידוך גמור??" שאל בהתלהבות לא מוסתרת. "וכבר שינית את השם שלה?…" דוד חייך כשחזה במעשה הרגיש מדי שנבע ממיכאל הגברי.
"כן… רציתי לעשות משהו שיבהיר שבאמת זה משתנה.. לכתוב 'אשתי' זה יותר מדי, עוד לא עשינו טקס נישואין, ולהשאיר את זה 'רעות' נראה ריקני וכבר לא הולם." מיכאל הצטדק והחזיר את הנייד לכיס.
"שכוייח! מזל טוב!" דוד אמר ולפני שהספיק לאחל עוד, חיילת יצאה לחדר ההמתנה וקראה "יש פה מיכאל?".
"זה אני"
"תיכנס בבקשה." החיילת הובילה את מיכאל איתה לחדר עם חיילים נוספים. 'הזמן עבר כל כך מהר?' דוד תהה. הוא חיפש תעסוקה והחל לסדר את הכפתורים שבשרווליו. הוא הרים את מבטו והסתכל על הנערה שישבה מולו. היא הייתה שקועה בפלאפון המתקדם שלה. היא הרימה לפתע את המבט ודוד הרגיש צביטה בלב. מרוב בהלה הוא הסתכל לצד.
"הילה? יש פה הילה?" יצאה שוב אותה חיילת ומיכאל יצא מהחדר.
"סליחה, כתוב שאני צריך להיכנס אחריו ברשימה." דוד קם ממקומו ואמר בעדינות לחיילת.
"כן, אבל יש שינויים שלא תמיד מתעדכנים ברשימה, אתה ישר אחריה." החיילת אמרה וחזרה "הילה?"
הנערה התקוממה "זאת אני, מצטערת, הייתי שקועה בפלאפון". 'קוראים לה הילה'.. דוד אמר לעצמו. למה אכפת לו בכלל? הרי הוא ידע שכשמיכאל מתחתן, הוא עצמו מתעתד להינשא גם כן. ומה שבטוח, הכלה שלו לא תלבש מכנסיים.
"תיכנסי מהר" החיילת זירזה אותה. הילה הסתבכה עם הרצועה של התיק שנתקעה במושבים. אף אחד לא עזר לה, אז היא ניסתה למשוך וכל תכולת התיק נשפכה לרצפה.
"שיט!" היא אמרה והזדרזה להרים את חפציה. דוד עמד שם ורצה לעזור… כל כך רצה לעזור.
הוא החליט שהוא יכול לעזור, והתחיל לפסוע לעברה. מיכאל משך אותו מהז'קט אחורנית. דוד הסתכל על מיכאל. שניהם לא אמרו כלום וכאילו התעלמו מהתקרית.
"יופי…" הילה אמרה כשסיימה. היא נעמדה ונכנסה עם החיילת.
"מה זה היה?" מיכאל שאל את דוד.
דוד לא ידע מה לענות. הוא רק רצה לעזור לה! מה הסיפור? לא צריך להתחיל לתחקר. דוד בא לענות, ומיכאל המשיך את השאלה "למה היא נכנסה לפניך? אתה היית כתוב אחריי."
דוד היה מבולבל טיפה. מיכאל התעלם ממה שקרה? או שלא ייחס לזה חשיבות?
"החיילת אמרה שהיו שינויים." דוד ענה.
"כל הזמן רק שינויים…" מיכאל נאנח.
"כן… שינויים" דוד אמר, הוריד את כובעו, והידק את הכיפה שעל ראשו יותר חזק מקודם.