פחד

"יש לי קקי!"
היא הביטה בי בתדהמה, שפתיה המדהימות והאדומות התעגלו, עיניה החומות נפערו, ופניה החיוורות מעט האדימו במבוכה על רקע שיערה הזהוב והבהיר. "אה.. מה?"
"מצטער, יש לי דחוף בטירוף…" אמרתי. היא לא ציפתה לזה, היא רק אמרה לי מה היא מרגישה כלפי.
"מה.. מה קשור עכשיו?" אמרה ללא הבנה, מנסה עדיין לעכל את מה שיהיה לעתיד אחד הסיפורים הכי הזויים שהיא עוד תספר בחייה. למען האמת הסיפור הזה יהיה מקום שני ברמתו אם לוקחים את סך כל חוויותיה המוזרות של כל חייה, בכל אופן, ברגע זה היא לא יודעת את זה, ולכן היא אינה יכולה לומר לעצמה 'אוקי, ראיתי גרועים יותר' על מנת לרכך את המכה שתפסה אותה לא מוכנה. "אתה יכול להסביר לי מה הקטע?!"
"מה לא ברור? יש לי קקי." אוי לא.. שוב פעם אני עושה את זה. "מה, אף פעם לא ראית אחד?"
וזה היה הרגע בו חטפתי ממנה סטירה, מהאלה שממשיכות להדהד בחלל הגולגולת עשר שניות נוספות לאחר הפגיעה, אתם יודעים, מאלה שמאדימות לאחר כמה רגעים בדוגמית מדויקת של צורת כלי הנשק בעזרתו חטפתם. ת'אמת לא ציפיתי שזה מה שיקרה, סך הכל זו ילדה נחמדה, ואיתה אפשר לדבר בפתיחות על הכל, זו כנראה הסיבה גם למה אני כלכך אוהב אותה.
ו… אני מניח שזה הקטע בו אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני כזה אידיוט.
'אתה כל כך אוהב אותה! אז למה אתה משתף אותה בתהליכי עיכול שמיותר לדעת עליהם במקום לתת לזה לקרות?!'
מה, לקקי?
'לא טיפש! לאהבה! תן לאהבה לזרום! לא קורה כל יום שבחור ובחורה מגלים שהם אוהבים אחד את השני, זכית הרגע! למה אתה הורס את זה?! למה?! עאעאעא'
הבטתי בה הולכת, מבולבלת, בעוד אני מלטף את הלחי הימנית שלי, מה שהזכיר לי שאחת הסיבות שהיא מצאה חן בעיני זה בגלל שהיא שמאלית. סיבה מוזרה לאהוב מישהו, אני יודע, אבל זה יחד עם עוד המון דברים קטנים – כמו איך שהיא מסדרת ציצית שיער שמפריעה לה בשדה הראייה, או הצורה בה היא נכנסת למצב מביך מאוד שאני קורא לו 'קטטוניה במיטבה' בו היא מתנתקת מהסביבה, צוללת אל תוך מחשבותיה ודמיונותיה ותולה את עיניה על נקודה מסוימת בחלל האוויר. כל אחד אחר שעושה את זה נראה דביל, אבל אצלה זה שונה.. אצלה זה אחרת. העובדה שהיא שמאלית איכשהו משלימה פאזל, פותרת נוסחא עם אלף נעלמים שכולם ידועים לי ובעקבות כך נוצרה המשיכה שלי אליה.
אבל… ישנה בעיה. אותה בעיה שמלווה אותי מהיותי בכיתה ב'.
אני פוחד.
זה כבר מעבר לפחד מדחייה שהיה לי עם סופי מהיסודי, כשעוד חשבתי שזה פחד מדחייה.
לא.. ככל שאני יותר מתבגר ואני רואה את חבריי שכבר יש לכם חברות שנה או שנתיים, אני מבין שאני פוחד ממשהו הרבה יותר עמוק.
אני פוחד להכנס לתוך זה…
'פחד ממחויבות?'
לא…
'פחד מחוסר חופש?'
לא…
'פחד מהוצאות?'
לא.
'פחד משיברון לב ובגידה?'
לא!
'אז ממה אתה פוחד קיבינימט?!'

אני פוחד מלאהוב…
להורים שלי זה לא הלך…

למה שזה ילך גם לי…?