פחד מלראות אותך היום….

ההתאהבות המטופשת הזאת גורמת לי לאבד את עצמי…לעזאזל! מיום ראשון אני רק מנסה לשכוח אותך אחרי שכל כך הכאבתי לי, לא בכוונה.. אני לא חושבת שזה אשמתך שאתה לא אוהב, אבל מה לעשות?! תמיד בני אדם מחפשים אשמים במקום להתנהג בצורה בוגרת.
כן…יום ראשון כנראה עצבנתי אותך שגרמתי לשנינו לפספס את האוטובוס ולחכות לאוטובוס הבא במשך שעה שלמה, הרגשתי חרא…ואתה כמו תמיד- שותק, לא מביע שום רגש. שונאת אותך.
הוו הלוואי ויכולתי לשנוא אותך. את זוג העיניים האלו שלך, את השפתיים המלאות האלה שעושות מערבולות בתוך הגוף שלי, והצחוק והחיוך שלך…כמו של ילד קטן…
והצלחתי להחזיק מעמד, אבל אתמול לא התכוונתי להתכתב איתך, ואיכשהו אני תמיד מצליחה להוציא מהמילים שאנו אומרים זה לזה משהו אחר, אוליי עוד סיכויי ותקווה…וזה נמאס…
היום בע"ה אני הולכת לראות אותך כי אני חייבת, כי אנחנו ממונים על משהו באותה מסגרת, אז איך לעזאזל משכיחים רגש שנמצא לך מול העיניים לעיתים קרובות?!

תאחלו לי בהצלחה.