פחד לאבד אותך פרק 35 ואחרון

-בוקר-

יום אחרון בבית. ביקשתי מאבא להשאר היום אבל הוא לא הסכים. הוא אמר שהוא עוד צריך לארגן את הכל..
הגעתי לבית ספר, ישבתי שם על איזה ספסל.
רוני ? מישו שאל.
הרמתי את ראשי, המנהל. הוא אפעם לא זוכר שמות.
בואי למשרד שלי בהפסקה, בבקשה. הוא אמר והלך.
שייייט ! הוא זוכר שמות רק לילדים שמסתבכים .. טוב, זה היום האחרון שלי כאן, לא אכפת לי מכלום. חשבתי ונכנסתי לכיתה.
כמובן, ברגע שנכנסתי, נעמה קפצה על עומר ונישקה אותו נשיקה ארוכה. עוד יום וזה נגמר. חשבתי.
עומר ניסה להתנתק מהנשיקה והסתכל עלי. כנראה הוא בכל זאת חושב קצת עלי.
המורה נכנסה לכיתה, ואמרה:
תגידו שלום לרוני. כולם הסתכלו עליה במבט לא מבין.
היום זה היום האחרון של רוני פה, היא עוזבת לתל אביב. כמה ילדים צעקו יש ברקע, עד שהמורה תקעה בהם פרצוף כועס. תינוקות.
לאן את עוברת ? המורה שאלה.
לתל אביב. אמרתי וחייכתי.
טוב כולנו מאחלים לך הרבה הצלחה שם. היא אמרה והדגישה את המילה כולנו. כע ממש. חשבתי.
ואני בטוחה שתחסרי פה לכולם. היא אמרה.
טוב , עכשיו נחזור ללמוד.
לא הקשבתי לחפירות שלה, מספיק הפדיחות עכשיו. מזל שזה היום האחרון שלי פה .. למרות ש… אני אתגעגע לעומר אבל .. איך אומרים ? יש אלף כמוהו.. מנצל בנות, אבל .. העומר שאני הכרתי לא היה כזה .. הוא היה שונה…
הצלצול העיר אותי מהמחשבות, הייתי צריכה להגיע למשרד של המנהל.
דפקתי בדלת.
תכני ! הוא צעק ונעמדתי שם.
הוא התעסק באיזה דפים, אחרי חמש דקות שעמדתי שם אמרתי: אממ.. קראת לי ?
אה רוני. הוא אמר וחייך.
ישלי משו שתשמחי ממנו. הוא אמר.
אוקיי .. לשמוח זה כבר טוב .. חשבתי. מה ? שאלתי.
את התקבלתך לבית ספר לאומניות שהלכת להבחן אליו.
מה ?! באמת ?! צעקתי מאושרת
כן, בהצלחה. הוא אמר.
תודה ! אמרתי.

-בסוף הביצפר-

זהו, אני לא אחזור לכאן יותר. חשבתי. סופסוף יוצאים מהמקום הזהה ! עכשיו רק צריך להגיד לאבא.
אבא ? שאלתי.
כן ? הוא שאל.
רשמת אותי כבר לא בצפר ?
לא, כי עוד כמה ימים מתחיל החופש הגדול, ואז ההרשמה מתחילה.
אז תקשייב .. התקבלתי לבית ספר לאומנויות שם ..
אז בגלל זה רצית לעבור .. הוא אמר.
נוו בווקשה אבא, אני אשלים הכל, את כל החומר שצריך.. אמרתי.
טווב נוו הוא אמר.
יישששששש ! תודה אבא אני אוהבת אותך ! אמרתי, עליתי למעלה והוא חייך.
נכנסתי לפייס היו לי מלא בקשות, כנראה ילדים מהבצפר, אישרתי את כולם :)
נכנסתי להתקלח, יצאתי והלכתי לישון.
היה לי קצת קשה, לא הצלחתי בהתחלה להרדם, לא היה לי כמעט כלום בחדר, ו.. חשבת שבעצם זו הפעם האחרונה שלי כאן, בבית הזה.

-בוקר-

קמתי. שמעתי צליל של משאית בחוץ, זה בטח המשאית שלוקחת את הדברים.
התארגנתי מהר, וירדתי למטע, ראיתי אנשים גוררים דברים מהבית.
בוקר טוב. אבא שלי אמר וז אמר לאנשים: יופי, עכשיו תעברו למעלה.
ראיתי את האנשים מוצאים לי חלק מהדברים בבחדר.
זהו … היום עוברים .. אמרתי לאבא.
כן. מתרגשת ? הוא שאל.
כן. אמרתי וחייכתי חיוך מזויף. זה יעשה לי טוב, אני צריכה להתרחק מעומר, להפסיק לחשוב עליו , לשכוח אותו ..

מנקודת מבט עומר:

קמתי מהר, התארגנתי, לא שמתי לב אפילו מה אני לובש, רק רציתי להגיע לבית של רוני כמה שיותר מהר.
רצתי במהירות, התחלתי לשמוע קולות של משאית, הגעתי לבית וראיתי שם משאית ואנשים שמוציאים דברים מהבית ואז הבנתי. זה אמיתי.
המשאית כבר נסעה.
שמעתי את אבא של רוני צועק לה:
תכנסי כבר לאוטו אני תכף מגיע.
זהו, זאת ההזדמנות שלי.
רוני.אמרתי. היא לא שמעה.
דפקתי לה על החלון היא פתחה אותו.
מה אתה רוצה ? היא שאלה.
להגיד לך שלום … אני אראה אותך עוד פעם ? שאלתי.
לא יודעת.
כאילו את תחזרי לפה ? שאלתי.
לא, לא נראלי.. היא אמרה וחזרה להיות בטלפון.
אבא שלה נכנס לאוטו והסתכל עלי.
נוסעים ? הוא שאל את רוני.
נוסעים. היא אמרה וחייכה.
ביי.. אמרתי לרוני.
ביי.. היא אמרה.
הם סגרו את החלון.
רוני חכי ! צעקתי, אבל המכונית כבר נסעה.
אני .. אוהב אותך. אמרתי בלחש, שהבנתי שזהו, אני לא אראה אותה יותר.