פושע שכונתי פרק 8

"עכשיו יותר טוב, תודה", השבתי להודעתו והנחתי את הנייד על השידה בחזרה.
הייתי כל כך מבולבלת, למה הוא התעניין לשלומי?הוא שונא אותי הרי.
הנחתי את המחשבות האלה בצד וחזרתי לישון. עצמתי את עיניי וניסיתי להירדם.
"לעזאזל", מלמלתי בשקט וקמתי מהמיטה, הבנתי שלהירדם אני לא אצליח עכשיו.
פתחתי את המקרר וחיפשתי משהו טעים לאכול עם הקפה של הבוקר, לצערי לא מצאתי שום דבר מעניין. נטלתי את הנוטלה מהארונית הקטנה במטבח ביחד עם הלחם ושמתי על השיש.
הוצאתי שתי פרוסות לחם ומרחתי על אחת מהן נוטלה. לקחתי את הפרוסה השנייה ושמתי על הפרוסה המרוחה. לקחתי את הקפה והתיישבתי בסלון. אמא שלי לא בבית וזה מרגיש לי כל כך חופשי לעשות מה שרק מתחשק לי. היא תמיד צועקת כשאני אוכלת בסלון, היא טוענת שאחרי זה כל הסלון בפירורים.
איך שהתיישבתי, נשמעו נקישות על הדלת. נשפתי בעצבנות וניגשתי לפתוח אותה.
"עילאי מה אתה עושה פה?", שאלתי באדישות, הוא נכנס אל תוך הבית וחיכה שאסגור אחריי את הדלת. סגרתי אותה וחיכיתי לתשובה.
"שמעתי על מה שלירון עשה לך אתמול", הוא אמר ושיתק את כולי, לא רציתי לדבר על זה ובטח שלא איתו.
"אני פיצצתי אותו מכות עכשיו, את…את בסדר?", הוא גמגמם ומבטי היה אטום, לא רציתי שיהיה פה עכשיו מולי וישאל איך אני כי זה לא באמת מעניין אותו.
"עילאי, אני בסדר, עכשיו תלך, לא בא לי לדבר איתך", אמרתי בכנות, הוא נעל את לסתו והתקדם כמה צעדים לעברי.
"לא", אמרתי ולקחתי כמה צעדים אחורה, הוא שוב התקדם ואני שוב צעדתי אחורה עד שגבי נדחק אל הקיר.
"את לא מבינה אה?", הוא שאל וקולו היה צרוד, הקול שאני כל כך אוהבת.
"מה?", שאלתי, הוא הביט עמוק בעיניי והקריב את שפתיו אל שפתיי. לא הצלחתי לזוז, כאילו כבלו אותי ואין לי את היכולת לברוח. הוא שם את ידיו ליד ראשי, כל יד בצד אחר ועכשיו באמת אין לי את היכולת לברוח.
הזזתי את ראשי הצידה, לא נתתי לרגשות שלי להשפיע עליי ודחפתי אותו.
"את לא מבינה שאני רוצה שנחזור", הוא אמר בדרמתיות שלא כל כך אופיינית לו. הוא מהגברים שמלאים באגו ועכשיו…אני כבר לא מכירה אותו.
"אני חושבת שאתה זה שלא מבין שאני לא המשחק שלך, שמתי שתרצה תלך ומתי שתרצה תחזור", אמרתי באדישות שהרתיחה אותו וגרמה לווריד על מצחו להופיע.
"את סתם משחקת אותה שזה לא מזיז לך, אני יודע שאת עדיין אוהבת אותי", הוא אמר ונראה פגוע.
"זה לא משנה מה אני מרגישה, מה שמשנה זה מה שטוב בשבילי וטוב לי בלעדיך", הטחתי את השקר בפניו, כי אני מתגעגעת אליו, למגע שלו, לנשיקות שלו.
"את משקרת", הוא אמר והתקרב אלי שוב.
"אני לא", עניתי בפשטות.
"תסתכלי עליי", הוא אמר ותפס פניי בעזרת שתיי ידיו הגדולות והכריח אותי להביט בעיניו.
"את רוצה להגיד לי שהמגע שלי לא עושה לך כלום?", הוא אמר בלחש, שתקתי.
"בבקשה", הוא התחנן ושם את מצחו על מצחי, בחיים הוא לא התחנן אליי ככה, לא חשף את הרגשות העצומים שהוא מרגיש כלפיי.
"דיי, זה כבר אבוד", הפעם אני לחשתי, הוא הרים את ראשו והביט בי כמה שניות.
ידיו השתחררו מפניי והוא יצא מהבית.
עיניי עדיין הביטו על הדלת הסגורה, התקשתי להזיז את גופי וזה היה נדמה כאילו הזמן עצר מלכת.
ניגבתי את הדמעות והבטתי על הקפה והסנדביץ שכבר לא היה לי את החשק לגעת בהם.
התיישבתי על הספה, לא ידעתי לאן להמשיך מכאן. נקישות על הדלת נשמעו שוב, רצתי במהירות ופתחתי אותה. חשבתי שזה עילאי אבל זה לא הוא.
"אליאס?", שאלתי מופתעת.
"רומי", הוא חתם את שמי על שפתיו והביט בדמעותיי הזולגות בלי הפסקה.
"את בוכה", הוא אמר והתקדם צעד אחד קדימה לעברי.
השפלתי את מבטי ונגבתי את הדמעות, לא רציתי לחשוף את החולשה שלי מולו למרות שהיא כבר נחשפה.
"בוא תיכנס", אמרתי בלחש והוא נכנס אחריי בצעדים איטיים.
עיניו השחורות בחנו את הבית הקטן שלי לעומת הבית הענקי שלו.
לא הבנתי מה הוא עושה פה, אצלי בבית.
"אמא שלי גרה בבניין, היא אמרה לי לבוא לפה ולבקש את הכסף של הועד", הוא אמר בקול רציני, בדיוק כמו פניו. עיניי הלילה שלו היו כה מסקרנות, התקשתי להיפרד מהמבט שלו.
"אה, ברכה זאת אמא שלך?אני מתה עליה, היא אישה זהב", אמרתי את מה שהוא בטח כבר יודע.
"תודה, היא באמת אישה זהב", הוא הסכים איתי ותחב את שתי ידיו בתוך כיסיי הג'ינס שלבש.
"אה..כן, אני כבר באה, בינתיים תשב", אמרתי בחיוך והתקדמתי לחדר השינה של אמי. הוצאתי מהמגירה של השידה חמישים שקלים וחזרתי לאליאס.
"הנה", אמרתי ושמתי בידו המושטת את החמישים שקלים.
"תודה", הוא אמר ושם את השטר בתוך הכיס שלו.
"רוצה קפה?לאכול?", שאלתי מתוך נימוס, בטח הוא לא יסכים ויחזור לאמו.
"קפה שחור, בלי סוכר", הוא אמר וניגשתי למטבח והדלקתי את הקומקום.
"איך אמא שלך מרגישה?", שאלתי אותו ופניו הוסטו לכיווני.
"בסדר", הוא ענה בקצרה ולא הפסיק לבחון אותי.
"הקומקום רתח ומזגתי מים חמים אל תוך הכוס עם הפה. ערבבתי אותה והתקדמתי לעבר אליאס שהיה שעון על הדלת.
"בוא תשב", אמרתי ושמתי את הכוס על השולחן בסלון. הוא התיישב על הספה ואני אחריו.
"את בכית בגלל אתמול?", הוא שאל לאחר שתיקה של דקה.
"לא", עניתי ועיניו הביטו בשלי, חיכו לתשובה.
"האקס שלי היה אצלי בבוקר ו…רצה שנחזור", אמרתי והתאפקתי לא לבכות שוב מולו.
"ומה נסגר בסוף?", הוא שאל בהתעניינות.
"אמרתי לו שטוב לי בלעדיו", הוא לא הפסיק להביט בי במבט המסתקרן שלו, לא יכולתי להתנתק ממנו.
"ובאמת טוב לך בלעדיו?", הוא שאל, ואני ישבתי מופתעת מכל השאלות שלו.
"כן", שיקרתי לו, לא התכוונתי לפתוח עכשיו את כל הנושא הזה.
מבטו הופנה לעבר כוס הקפה וידו הרימה אותה, הוא לקח לגימה קטנה ונשען על גב הספה.
"רוצה אולי משהו מתוק?בעצם סנדביץ' עם נוטלה, זה הדבר היחיד המתוק שיש לי", אמרתי וחייכתי חיוך קצת מבויש.
"לא, זה בסדר", הוא אמר ולגם שוב מהקפה.
אני לא מאמינה שהעבריין הכי גדול של בת-ים יושב אצלי בסלון. איך הגעתי למצב הזה?