פושע שכונתי פרק 7

"טוב, את תוותרי לי מתישהו או שתמשיכי לכעוס עליי כל החיים?", שירה העזה להתלונן אחרי כל מה שעברתי בגללה עם אליאס. כלבה, העיקר שהיא והמפלצת שלה עשו את שלהם ואני נתקעתי באמצע והצטרכתי לסבול את התוקפנות של אליאס, המפלצת הראשית.
"את פשוט אגואיסטית מסריחה", רתחתי מהאדישות שלה.
"נו אני מצטערת רומי, לא ידעתי שזה מה שיקרה. את יודעת שאני אוהבת אותך", היא ניסתה לרכך אותי וכרגיל גם הצליחה.
"זונה, אני יודעת", אמרתי בחיוך שסיפק אותה.
"אמא שלי מצאה לה חבר חדש, מעכשיו אני סוף סוף לא אצטרך לסבול את הפרצוף תחת שלה", אמרתי בשמחה ניכרת על פניי.
"בואנה, את כלבה, זאת אמא שלך", היא אמרה, אם היא הייתה יודעת שהיא סתם כלבה שמתעלמת מהבת שלה בגלל שבעלה נפטר ומתנהגת כאילו אני הגורם לזה, היא הייתה חושבת אחרת.
"סתמי, היא כל הזמן מתהלכת בבית כאילו כל יום תשעה באב", אמרתי ופתרתי את התרגיל האחרון במתמטיקה.
"טוב, אם את אומרת", היא אמרה וגללה הודעות בנייד שלה.
"קובי רוצה שאבוא אליו היום בערב, מה אני אלבש?", היא שאלה, כנראה משהו צנוע, שלא יבעט בה בטעות אם היא תחשוף קצת בשר.
"משהו צנוע", התגרתי בה, היא גלגלה את עינייה והמשיכה לחשוב.
"את פשוט חברה לא מפרגנת", היא אמרה והפעם אני גלגלתי את עיניי, אני הכי מפרגנת בזה שאני אומרת לה שזה לא תקין שהיא יוצאת איתו.
"טוב, אני אלך הביתה, כבר שבע בערב. אני חייבת לבחור משהו ללבוש, ביי יפה שלי", היא אמרה ונשקה על הלחי שלי.
"ביי בובי, תשמרי על עצמך", אמרתי והיא יצאה מחדרי.
טוב אני צריכה לצאת עם סימבה לסיבוב, שיעשה את צרכיו בחוץ ולא בבית, אחרת אמא שלי תבעט אותו מפה.

"קדימה, תחרבן כבר", אמרתי לו בעוד הוא מחפש לו מקום נוח.
הוא משך אותי לעבר הצד השני של הרחוב ונעמד מול עמוד, הוא הרים את רגלו והשתין. סוף סוף. הלכנו עוד קצת ושמעתי כמה צחקוקים גבריים והבנתי שהגיע זמננו לעוף מפה בחזרה הביתה. אבל זה
"היי, את", שמעתי את אחד מהבחורים שצחקו מקודם. זה היה לירון, חבר של עילאי.
"מה אתה רוצה לירון", שאלתי והבטתי בעיניו השיכורות.
"לדבר", הוא אמר ושני חבריו עמדו מאחוריו וצחקו. רציתי לשלוח עליהם את סימבה שיתן להם איזה ביס שירגיע אותם קצת.
"לא מעוניינת", אמרתי וסובבתי את גבי אליו. הוא תפס את ידי בחוזקה וסובב אותי בחזרה אליו.
"מה את משחקת אותה קשה להשגה, את כבר לא עם עילאי", הוא אמר בהתנשאות, כאילו הוא מלך היופי.
"לירון, אתה שיכור ונכון, אני לא עם עילאי אבל זה לא אומר שאני אצא איתך עכשיו", אמרתי והוא צחקק קלות. "מי אמר אני רוצה לצאת איתך, את נראית לי שדה במיטה", הוא אמר ופערתי את עיניי, הוא ממש הטריד אותי, אפילו קצת נלחצתי.
"אתה שיכור ואתה לא יודע על מה אתה מדבר", אמרתי וסובבתי שוב את גבי. הפעם הוא תפס את ידי ומשך אותי אחריו. ניסיתי להתנתק אבל החברים שלו שמרו שלא אברח.
"לירון!תעזוב אותי כבר!", צרחתי, הוא לא הקשיב והמשיך לסחוב אותי אחריו.
"הצילו!", צעקתי, קיוויתי שמישהו ישמע אותי ויציל אותי.
סימבה רץ לעברי הוא נשך את חבר שלו והוא בעט בו בחוזקה, הוא עף על הכביש והתחיל לבכות.
"י'בן זונה, זה כלב", צעקתי והתחלתי לבכות.
"תסתמי כמעט הגענו", לירון אמר וניסיתי שוב להשתחרר מאחיזתו.
"אני חושבת שזיהיתי את הרכב של אליאס, צרחתי, ניסיתי להשתחרר שוב מהאחיזה שלו ואליאס עצר על ידנו. לירון העיף מבט והמשיך.
"דיי, בבקשה תעזבו אותי", צעקתי בבכי.
"הלו גבר", קולו העבה של אליאס גרם ללירון לעצור ולהסתובב לכיוונו.
"אהה… אליאס", הוא נלחץ, הוא עזב את ידי ורצתי לכיוון אליאס.
אליאס התקרב אל לירון ונעמד ממש מולו.
"עושה בעיות?",הוא שאל את לירון שעמד מולו כמו מומייה.
"לא אחי, סתם צוחקים", לירון אמר בצחקוק אבל את אליאס זה לא הצחיק.
"עוד פעם אחת תיגע בה, אני אחתוך לך את הזין", הוא איים עליו ולירון בלע את רוקו.
התחלתי לרוץ לעבר סימבה. הוא כבר לא היה שם.
"כנסי לרכב", אליאס פקד עליי והתלבטתי אם לעשות את זה. מצד אחד הוא הציל אותי אבל…מצד שני הוא היה ממש תוקפני אליי.
עליתי.
"את בסדר?", הוא שאל, ישבתי במושב לידו, רעדתי, לא הצלחתי לענות לו.
הוא עצר ליד הבניין שבו אני גרה. הבטתי על פניו, הוא נראה רציני כמו תמיד, כאילו תפר את המבט הזה על פניו.
"תודה", אמרתי ופתחתי את הדלת של הרכב.
"חכי", הוא אמר ותפס את ידי הכואבת.
"את תהיי בסדר?", זה באמת מעניין אותו? הנהנתי בראשי ויצאתי מהרכב.
הוא גם יצא מהרכב, הוא נעל אותו עם השלט והלך אחריי.
"מה אתה עוקב אחריי?", מטומטמת שכמותי, מה חשבתי לעצמי ששאלתי את השאלה הזאת?
"לא", הוא אמר, ללא חיוך ובלי טיפת נחמדות. הוא עבר אותי ועלה במדרגות.
מעניין את מי הוא מכיר כאן בבניין.
עליתי קומה וראיתי את סימבה שוכב על יד הדלת. הוא קלט אותי והחל לקשקש בזנבו. כל כך שמחתי לראות שהוא בסדר ושהוא חזר הביתה. פתחתי את הדלת ונכנסנו הביתה.
התיישבתי על הספה בסלון וסימבה נכנס אל תוך המלונה שלו.
גופי עדיין רעד, התחלתי לעלות סיטואציות במקרה שאליאס לא היה מופיע ומציל אותי.
ניגבתי דמעה שירדה במורד לחיי והלכתי לחדר.
נשכבתי על המיטה ועצמתי את עיניי.

שעון המעורר שלי החל לצלצל, פקחתי את עיניי וביטלתי אותו. אני לא מתכוונת ללכת היום לבית הספר.
אמי גם לא בבית, היא אצל יואב, החבר החדש שלה. מעניין כמה זמן היא תצליח להחזיק איתו מעמד. גם לא איכפת לי. מצידי שתעבור לגור איתו.
בחיים לא חשבתי שאשנא כך את אמא שלי, היא הייתה מאוד חשובה לי לפניי שאבי נפטר. הייתי מספרת לה הכל, מתייעצת איתה על עילאי. משתפת אותה על כל מה שעובר עליי.
מצד אחד כואב לי שהיא התהפכה ככה, אבל אני כבר לא יכולה לספוג את זה, היא גורמת לי לשנוא אותה.
הנייד שלי רטט, שלחו לי הודעה. פתחתי אותה וזאת הייתה שירה.
"ניפגש בקפיטריה?", עכשיו היא תחפור לי למה אני לא באה היום. עדיף שאשלח לה בהמשך היום, כשהיא תתחיל את השיעור הראשון שלה, ככה היא לא תוכל להחזיר לי הודעה.
הנחתי את הנייד בחזרה על השידה והוא שוב רטט. גלגלתי את עיניי ופתחתי את ההודעה.
זאת לא שירה, זה ממספר לא מוכר.
"איך את?זה אליאס", היה רשום ופערתי את עיניי לרווחה. לא חשבתי שאזכה לראות ת ההודעה הזאת אי פעם. גם איך הוא השיג את המספר שלי?
פרוטקציות של עבריינים.