פושע שכונתי פרק 6

"אליאס", קראתי בחשש בשמו והבטתי בעיניו השחורות. הוא נראה כה מאיים עכשיו, החדיר בי את הפחד ששידר.
"למה את בחדר שלי?", הוא שאל בקול עבה ומבעית במיוחד והתקרב כמה צעדים לעברי.
"חיפשתי את השירותים ובטעות נכנסתי לכאן", הסברתי במהירות וחשפתי את הבהלה שתקפה אותי.
"תעופי מפה", הוא פקד עליי ואיכשהו גרם לי לקפוא במקום. לא הצלחתי להזיז איבר.
"מה את חירשת?תעופי לי מהחדר", הוא צעק, תפס את ידי והוציא אותי בכוח.
כל גופי רעד, לא ציפיתי לתגובה כזאת.
הוא הביט בי כמה רגעים וטרק את דלת חדרו מול פניי המבוהלות.
התחלתי לרוץ, לא רציתי להישאר עוד שנייה נוספת כאן בבית הנוראי והמלא בכל האנשים האכזריים האלה.
ירדתי למטה ויצאתי לחצר בחזרה. לא ראיתי את שירה.
יצאתי מהבית והזמנתי מונית.

נכנסתי לחדרי, השלתי מעליי את הבגדים שהסריחו מחשיש. חלצתי את נעליי ונכנסתי למקלחת.
הייתי זקוקה לה.
לאחר המקלחת, נכנסתי למיטה שלי ועצמתי את עיניי, לא רציתי להשאיר זכר מהיום הנוראי הזה ומהבן אדם הנוראי הזה, מאליאס.

"קומי, את תאחרי לבית ספר", שמעתי את קולה של אמי ואת התריסים חורקים. אמי אוהבת להעיר אותי בצורה הזאת. היא יודעת שאני שונאת את האור בבוקר. היא פשוט נוראית.
"אני קמה, אבל תפסיקי לעשות את זה כבר", רטנתי לעברה בכעס.
היא התעלמה מכעסי ויצאה מהחדר כשהרעש של העקבים שלה מחוררים את מוחי ואת אוזניי.
אוח!למה נולדתי.
קמתי בלית ברירה, גררתי את גופי לעבר המקלחת, הבטתי במראה. שיערי היה מבולגן ומקורזל מכל הצדדים, עיניי היו נפוחות מהשינה העמוקה, נראתי פשוט זוועה.
סיימתי לשטוף את פניי ולצחצח את שיניי. חזרתי לחדרי והוצאתי מהארון ג'ינס שחור וחולצת בית ספר לבנה. לבשתי אותם ונעלתי נעליי נייק שחורות. הברשתי את שיערי ואספתי את שיערי לזנב סוס. נטלתי את תיקי מהריצפה ואת הנייד מהשידה ויצאתי מהחדר.
הגעתי למטבח, כמו כל בוקר שיגרתי, הכנתי קפה והתיישבתי על הכיסא במטבח. נראתי כמו זומבי רדום.
"צריכה הסעה?", היא שאלה באדישות ונענעתי את ראשי. אני שונאת לנסוע איתה, אני מתחילה גם לשנוא אותה.
"טוב, ביי", היא אמרה, אפילו לא עניתי לה. כאילו שאיכפת לה.
"שתיתי את הקפה בשקט, עד שהשקט נקטע עם המחשבות על אתמול. חשבתי על אליאס.
למה הלכתי לשם?למה הסכמתי ללכת למקום האכזרי הזה, מלא באנשים שאמורים לשבת מאחורי סורג ובריח. הם רוצחים, גנבים וסוחרי סמים, וה' יודע עוד מה.
אני שונאת אותם, במיוחד את הדובדבן שבקצפת, את אליאס. המנהיג של העדר.
החלטתי לעזוב את זה בצד, למחוק ולהתעלם ממה שקרה ופשוט להתקדם הלאה.
גם אם שירה תגיד לי שעילאי עומד להתחתן, אני לא אסכים לה לגרור אותי שוב לזירת הפשע של אליאס או כל מקום אחר שקשור אל חבר שלה.
סיימתי את הקפה, שמתי את הכוס בכיור, את הנייד שמתי בתיקי והייתי מוכנה לצאת מהבית.
ליטפתי את ראשו של סימבה ויצאתי.
התחלתי ללכת לבית ספר, הייתי רגילה לעשות את ההליכה עם עילאי הבן זונה, אבל אני חייבת להתרגל לשינויים הקיצוניים שקרו לי בשבוע האחרון.
"רומי", שמעתי את קול מוכר מאחוריי וסובבתי את ראשי לבדוק מי זה.
סובבתי בחזרה את ראשי, מתעלמת מזה שעילאי כרגע קרא בשמי והמשכתי בדרכי כאילו כלום, למרות שהתרגשתי, כן. אני עדיין אוהבת אותו, אי אפשר לשלוט בזה לצערי.
"מה את ממשיכה, אני קראתי לך", הוא אמר והתנשם בכבדות מהריצה שדפק כדי להדביק את הפער בינינו.
"מה אתה רוצה עילאי?", שאלתי בחוסר סבלנות ונעמדתי במקום. הוא הביט בי, עיניו האפורות נראו כעוסות וסוערות. "זה נכון שהיית ביום הולדת של אליאס אתמול?", הוא שאל ונימתו נשמעה מאוד עצבנית. שתקתי, לא ידעתי אם להגיד את האמת או לא.
"כן, איך אתה יודע?", שאלתי אותו ושילבתי את ידיי.
"תגידי השתגעת?ממתי את מסתובבת עם עבריינים?את שונאת אותם לא?", הוא שאל בזלזול ובכעס, כאילו איכפת לו ממני.
"ממתי איכפת לך ממני?", שאלתי באותה הנימה והוא נאנח בייאוש.
"תמיד", הוא ענה, לא כל כך ידעתי מה להרגיש, אם להאמין.
"יותר איכפת לך לזיין בנות אחרות מאשר רק אותי", אמרתי, אבל באדישות, לא מראה את הכאב ששורר בי מיום הפרידה
"את רצית להיפרד, לא אני", הוא אמר, החוצפן הזה. אם הוא היה אוהב אותי הוא היה נלחם עליי, לא עוזב אותי כאילו כבר ניסה את כל הדרכים האפשריים כדי לחזור אליי. לא. הוא אפילו לא התקשר.
"אתה היית אמור להילחם, אנחנו ניפרדנו על שטות, אתה נבהלת כאילו הצעתי לך להתחתן איתי, מה הבעיה המזדיינת שלך אה?", הוצאתי את כל התסכול שלי עליו וידו הגדולה תפסה את ידי והקריבה אותי אליו צמוד.
"את לא מבינה שאני אוהב אותך?", הוא צעק והנחית את שפתיו על שפתיי. הרחקתי אותו, לא נתתי לשקריו להשפיע עליי עם כל הרצון להמשיך להרגיש אותו. אבל הוא צריך להבין שאני לא אחת הבנות הזולות שהוא רגיל לזיין.
"בחיים שלך אל תנשק אותי שוב, אתה מגעיל אותי", אמרתי ומבטי היה נגעל.
"את משקרת", הוא אמר ונעל את לסתו.
"תחשוב מה שאתה רוצה, לא איכפת לי כבר.
התחלתי להתקדם, הוא נשאר מאחור, כאילו קפא ולא הצליח לזוז. למה כואב לי עליו, למה אני רוצה לחזור ולצרפת אותו בכל הכוח?לעאזל עם האהבה!