פושע שכונתי פרק 2
עבר כבר שבוע מאז הפרידה ההזויה מעילאי. הוא אפילו לא התקשר ובלי שום בושה התחיל עם בנות מהשכבה שלי מול עיניי.
בחיים לא חשבתי שנגיע למצב כזה. הוא תמיד נתן לי הרגשה שנישאר לנצח, שאנחנו מיועדים אחד לשנייה.
אבל החיים מפתיעים, מפילים ומאכזבים.
יום שישי הגיע וכל כך רציתי להמשיך לישון ולהשלים שעות שינה. אבל הרעשים מבחוץ הפריעו לי ולבסוף קמתי.
נשענתי על החלון וניסיתי להבחין את מקור הרעש וראיתי חבורת גברים צועקים ומתווכחים בינהם.
"אולי תהיו קצת בשקט!", מעקתי לעברם וכל ארבעת הראשים הורמו לכיווני.
"אולי כנסי בחזרה למלונה שלך", צעק אחד מהם והצליח להרוס את יומי מהכעס שהרגשתי עכשיו.
הם התחילו לצחוק חוץ מאחד. הוא היה שעון על רכב שחור, נראה חדש ואיכותי, ובמיוחד נראה ממש יקר.
ידיו היו תחובות בכיסיי הג'ינס הכחול שלו ועיניו הרציניות ננעצו בעיניי הירוקות.
ממש עיצבן אותי שה"חיילים" שלו עמדו וצחקו עליי.
"מה אתה שותק?תרגיע את החיילים שלך", רתחתי.
הוא כבר לא נשען על הרכב והביט בי במבט שנראה עצבני ביותר. נלחצתי קצת. הוא הרתיע אותי והחלטתי באמת לחזור לחדר ולא לסבך את עצמי עם אנשים שאני לא מכירה.
אחרי כל עיסוקיי הבוקר שלי ואחרי הקפה, הוצאתי את הכלב שלי לטיול.
יצאתי מהבניין והתחלתי ללכת.
"מה החלטת לצאת מהמלונה המזויינת שלך?", לפתע שמעתי מישהו אומר, זה היה אותו אחד שצעק לעברי מקודם.
"סליחה?", שאלתי בהלם ממה שאמר, למרות שכל גופי רעד מפחד. עמדתי מול ארבעתם וכל אחד מהם שרירי ומנופח.
"מה ששמעת, עוד פעם אחת את תגידי לנו להיות בשקט אני אתעצבן ולא כדאי לך לראות אותי מעוצבן", הוא אמר ובלעתי את רוקי.
"אני לא מפחדת, מה אתה תעשה?תדקור אותי?", הראתי אומץ ולא את הפחד ששרר בגופי עכשיו.
ההוא שלא דיבר ולא צחק התקרב אליי והוציא את הסכין שלו מהכיס. התחלתי לשקשק והכלב שלי החל לנבוח.
"עוד פעם אחת תפתחי את הפה המזויין שלך עלינו אני שוחט לך את הכלב", הוא אמר והנהנתי בראשי באיטיות. כבר לא הראתי אומץ. עמדתי משותקת אל מולו והבטתי בעיניו השחורות שהיו עצבניות ומאיימות ביותר.
תגובות (0)