פורץ מנעולים- פרק 9

מהפרק הקודם:
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו.
"באתי לאסוף את אחותי." הוא אמר והרים את אגם אל זרועותיו.
הוא הסתכל רגע עליי רגע ארוך, לא יודע מה להגיד.
האמת, אני גם לא ממש ידעתי מה להגיד.

פרק 9:
"אז מה?" שאל דניאל "מוזר שזה יצא ככה".
"שמה יצא ככה?" שיחקתי את עצמי ראש קטן.
"שפתאום את החונכת האישית של אחותי," הוא הוריד מידיו את אגם וגירד בראשו "אף אחד לא ממש הסתדר איתה פה, היא נורא שקטה יחסית לילדה בת עשר. יחסית לכל ילדה… היא כמעט ולא מדברת עם אף אחד, רק אליי היא פונה.
הרבה מתייאשים מהר מאוד, אגם לא פתוחה לאיש. מצחיק שדווקא אני, זה שתמיד נכנס וכל הילדים מסתכלים עליי במבט מפוחד, זה שמצליח לתקשר איתה. אפילו עם אבא שלנו היא לא מתקשרת." דניאל השפיל את עיניו ונאנח "אבל לפחות אני שמח שאת החונכת שלה, אל תיקחי את זה אישית אם היא לא תיפתח אלייך".
"למה היא לא מדברת עם אף אחד?" שאלתי בהתעניינות "יש לה לקויות מסוימות? היא נראית לי בסדר, כמו שאמרת- נסיכה קטנה".
דניאל שתק במשך זמן די ארוך, כאילו לא יודע איך לענות על השאלה.
"אין לה לקויות." זה היה כל מה שהוא אמר "יש לה מחסום נפשי".

לא רציתי לשאול אותו עוד. בעצם, ממש רציתי. בערה בי ההסתקרנות, שנער שדומה לאחד ששייך לאיזה כנופיה דואג ככה לאחותו הקטנה, ושבעצם היא נמצאת במקום לילדים בעלי צרכים מיוחד כשבעצם אין לה שום לקויות, והכי רציתי לדעת זה מהו המחסום הנפשי הזה? ממה הוא נגרם? סך הכול ילדה קטנה בת עשר.
כל כך הרבה דברים התרוצצו לי במוח בזמן שנופפתי לדניאל לשלום וצפיתי איך המכונית השחורה שלו נבעלת בחשיכה.

נכנסתי חזרה פנימה, המקום התחיל להתרוקן.
"הנה," בר הושיטה לי דף "זאת הרשימה של הימים שאחר הצהריים את תבלי עם אגם. מדובר בשני ימים בשבוע, יום שני ויום חמישי, את מוזמנת לקפוץ מדי פעם לבדוק מה שלומה, לכאן או לבית שלה.
את אחר הצהריים אתן יכולות לבלות בכל מקום, עדיף שזה יהיה בתוך בית או בית קפה, מקום שתוכלו לשבת ולדבר ואם תראי שהיא צריכה עזרה במשהו תוכלי לעזור לה כמו בהכנת השיעורים או בכל מיני בעיות אישיות".
הסתכלתי על בר ועל הדף למשך כמה שניות.
היא מדברת עלייה כאילו לאגם בכלל אין מחסום נפשי. כאילו היא ילדה רגילה לגמרי שאני יכולה לשבת איתה אחר הצהריים ולדבר כאילו אין מחר. כאילו היא לא ילדה שאיש לא מצליח לדבר איתה, כאילו ההרגשה שהיא נותנת זה כמו לדבר לקיר.
חייכתי חיוך קטן וצולע "בטח," עניתי בחיוב "אין בעיה, אני יעשה כמיטב יכולתי".
"זאת הגישה!" היא מחאה כפיים "כל הכבוד, אני מאמינה בך יסמין!".

*

איי, איזו תחושה טובה זו להגיע הביתה ולהתפרק על המיטה.
הכנתי לעצמי שוקו קר והתיישבתי על המיטה. לא הייתי עם הפלאפון כבר כמה שעות טובות אז החלטתי לראות אם מישהו חיפש אותי.
כמעט נחנקתי מהשוקו כשראיתי את השיחה שלא נענתה.
בהיתי כמה דקות במסך כשנטע נכנסה לחדר שלי וטרקה את הדלת מאחוריה.
"תגידי לי את נורמאלית?" היא צעקה עליי בזעם "כמה פעמים אמרתי לך לא להתערב! ולא רק שאת לא מפסיקה להתערב את גם מערבת אנשים אחרים? נמאס לי כל פעם מ-" הנאום הכועס שהתרגלתי לשמוע ממנה כל פעם מחדש נקטע ברגע שהבחינה בהבעת פניי השקועה במסך הפלאפון.
"מה קרה?" היא שאלה בשקט.
"יש לי שיחה שלא נענתה," אמרתי "וגם אסמס."
"ממי?" היא שאלה "מה כתוב בו?".
"מליאור," אמרתי כשהלב שלי פירפר במקום. נטע חטפה מידי את המכשיר וקראה את האסמס שהיו כתובות בו שלוש מילים:
"אנחנו צריכים לדבר".