פורץ מנעולים- פרק 8

מהפרק הקודם:
"כן," נטע אמרה בקרירות "משהו משהו".
הגלגלים חרקו על הכביש והם נסעו משם, משאירים שובל של אבק ואותי.
'לא זכרתי אותה ככה?' מה זאת אומרת?

פרק 8:
זה מקום ממש נחמד," אמרה רותם בחיוך "אני אישית אוהבת להתנדב שם".
"מה עושים שם במקום הזה?" שאלתי בסקרנות, היום יהיה היום הראשון שאני אכנס למקום בו רותם מתנדבת, רציתי לדעת עליו עוד.
"בעצם זה מקום בו מתאספים ילדים מכל רחבי העיר יחד עם מדריכים מיוחדים, הילדים הם בסביבות הגילאים שש עד שתיים עשרה. למקום קוראים "מרכז קשר", הוא מיועד לילדים בעלי צריכים מיוחדים או לקויות מסוימות, לקויות או מחסומים נפשיים.
כאן אנחנו נכנסות לתפקיד. הילדים מבלים שם אחרי בית הספר ועד הערב כל יום. לכל ילד כזה מצמידים "חונך אישי" שאלה אנחנו ועוד ילדים כמונו שנמצאים שם בהתנדבות. ב"חונכות האישית" אנחנו יוצרות קשר עם הילד או הילדה שאנחנו אחראיים עליהם, בין אם מדובר בהכנת שיעורי בית או בדיבור ושיחות. המטרה שלנו, החונכים, היא לתת לילדים הרגשה של שייכות וקירבה".
הרעיון נשמע לי מקסים, אני אוהבת ילדים, והמקום הזה נשמע לי מתאים בהחלט.
"אז אני חושבת שאני אלך על זה" חייכתי לרותם.
"מצוין!" היא קראה בשמחה "כבר עדכנתי את בר, מנהל המקום לגבייך והיא אמרה לי שהיא מצאה מישהי שתוכלי לחנוך".
"כל כך מהר?" שאלתי.
"כן… זאת לא מישהי שהרבה מצליחים ליצור איתה קשר, הרבה מתייאשים מאוד מהר".

*
נכנסנו דרך השער לשביל שהפריד בין שתי חלקות של שתלי עצים ופרחים צעירים.
לפני שנכנסנו למבנה הלבן והגדול הסתכלתי מסביבי, על הדלת הכחולה הגדולה, על החלונות הרבים בעלי סורגים צהובים ועל הצמח המטפס הזקן שכיסה את חלקו הימני של המבנה.
המקום נראה שליו, נעים ממש.
ברגע שנכנסו גל של חום שתף אותנו וגילה לפנינו מקום גדול בעלם ספות קטנות ומדפים עמוסי צעצועים, שטיחים מפוזרים לכל רוחב החדר הגדול, שולחנות קטנים ומסביבם כיסאות תואמים, טלוויזיה גדולה תלויה על הקיר, מטבחון עם מקרר ודלת יציאה למרפסת הגינה הגדולה בעלת מגרש המשחקים.
עיניי נדדו בין הילדים והמדריכים בזמן ההיכרות שלי עם בר, אישה צעירה ושמנמנה, נמוכה יחסית. היה לה שיער מקורזל וחום אבל חיוכה היה מתוק ועיניה שידרו חום.
באמצע השיחה נתקלו עיניי בדניאל.
מה דניאל עושה פה?
הוא הבחין בי גם. למעשה בר הובילה אותי ישר אליו.
"תכירי," היא אמרה והסתכלה על ילדה קטנה. קטנה ויפה, מזכירה ביופיה בובת חרסינה קטנה ושבירה. עורה היה לבן ולחייה סמוקות, עיניה גדולות, עגולות ואפורות.
חייכתי במתיקות אל הילדה, אבל היא לא החזירה לי חיוך, רק התחפרה בתוך זרועותיו של דניאל.
"יסמין?" הוא שאל כלא מאמין "מה את עושה כאן?"
"מהיום אני חונכת כאן." הסברתי את עצמי לא מופתעת פחות.
"תכירי את אגם," אמרה בר "היא קצת ביישנית, אבל מאוד חכמה. אני מקווה שתסתדרו כי מהיום, יסמין, את החונכת האישית של אגם".
המשכתי להסתכל על אגם שהעצימה את אחיזתה בדניאל.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו.
"באתי לאסוף את אחותי." הוא אמר והרים את אגם אל זרועותיו.
הוא הסתכל רגע עליי רגע ארוך, לא יודע מה להגיד.
האמת, אני גם לא ממש ידעתי מה להגיד.