פורץ מנעולים- פרק 7

מהפרק הקודם:
"כן אה," הקול הזר אמר "גם אני לא ממש ציפיתי לזה".
"והנה אתה כאן, כאילו לא עברו בכלל שש שנים."
פתחתי את הדלת.
"הי, נטע, את לא תאמינ-" עצרתי באמצע המשפט.
הסתכלתי על נטע ואחר כך עליו.

~~תודה לכל המגיבים! אתם נותנים לי את החשק להמשיך! זה חשוב לי!~~

פרק 7:
"מה הוא עושה כאן?" שאלתי והצבעתי לכיוון של דניאל.
"חבר וותיק," דניאל הרים את ידיו כחף מפשע "סתם באתי לבקר".
"מה את עושה כאן, יסמין?" נטע שאלה בעצבנות.
"אם אני זוכרת נכון, אני גרה כאן" עניתי בהתחכמות.
"טוב מה את רוצה?" היא שאלה חסרת סבלנות.
עשיתי פרצוף נעלב "למה אני ארצה משהו?" היתממתי "מה אני לא יכולה לרצות להגיד שלום לאחותי?"
"שמעו בנות," דניאל קם ממקומו "אני לא רוצה להפריע לכן לאיחוד המשפחתי המרגש הזה או משהו, אז אני חושב שאנ-"
"שב," ענינו פה אחד והסתכלנו אחת על השנייה.
"לא, ברצינות, אני לא רוצה להפריע".
"אתה לא מפריע." שוב אמרנו ביחד.
"אוקיי… אני מתחיל לפחד קצת" דניאל מלמל בציניות והתיישב חזרה.
המשכנו להסתכל אחת על השנייה עד שדניאל משך בזרועותינו והושיב אותנו בכוח לידו "טוב מה נסגר אתכן?"
הופתענו מהתגובה של דניאל, נטע חייכה בביישנות ואני גלגלתי עיניים.
"אז מה?" שאלתי בניסיון לקדם את השיחה למקום כלשהו "איפה אתה גר עכשיו?"
דניאל שכנראה שמח שנשבר הקרח ענה "איפה שגרתי לפני שעברתי".
לי לא היה מושג על מה הוא מדבר, בכלל לא הכרתי אותו. הרמתי גבה "זה לא אומר לי הרבה".
דניאל צחק צחוק קטן וגירד בידו המקועקעת "האמת זה פה קרוב, ארבעה רחובות מכאן".

"האוכל מוכן!" שמעתי את אימא קוראת מהמטבח.
קמתי מיד על שתי רגליי, מחכה למלא את הבטן שלי במאכלים המשובחים של אימא.
"הי, דניאל," נטע פנתה אליו "מה דעתך להישאר לארוחת ערב? אין על האוכל של אימא."
דניאל גם הוא קם ממקומו והציץ בשעונו "מצטער נט, חייב לעוף".
"מה?" נטע שאלה באכזבה "כבר?".
"כן," הוא העביר יד בשערו הקהה "אני צריך לאסוף את אחותי, היא מחכה לי".
"אוי נכון!" נטע קפצה "מה שלום אגם באמת? כזאת מתוקה! לא ראיתי אותה מאז שהיא הייתה כזאת פצפונת" היא עשתה עם אצבעותיה צורה שמדגימה משהו "ממש קטן".
דניאל חייך, היה משהו מעורבב בחיוך שלו, לא הצלחתי להבין "היא בסדר, נסיכה קטנה".
אגם, חשבתי לעצמי, איזה שם מקסים.
"עדיין לא הסברת למה עברת מפה בכזאת פתאומיות-"
"מצטער נט, אני חייבת ללכת נדבר פעם הבאה," דניאל קטע את דבריה של נטע, כאילו לא רצה להיזכר במשהו "אני אבוא לאסוף אותך לבית הספר מחר בבוקר, תהיי מוכנה בשמונה".
דניאל חייך חיוך שהעביר בי צמרמורת.
"בטח, בשמונה." נטע חייכה.
דניאל הנהן לשלום לכיוונה של נטע ואחר כך לכיווני "ביי יסמין."
הוא סגר את הדלת מאחוריו והשאיר את שתינו לבד בחדר של נטע.
"אז מה?" שאלתי בהתעניינות מוגזמת "תהיי מוכנה בשמונה, הא?"
"יש לו מכונית," קרצה אליי "מקנאה?"
"ממש לא," אמרתי ושילבתי את זרועותיי.
"שקרנית!" צחקה נטע.
"צודקת," הודיתי "זרקי לו איזה משהו שייקח אותי גם לסיבוב מתישהו."
"היית מתה."
"אני מדמיינת? או שאחותי הגדולה נדלקה על מישהו?" שאלתי בסקרנות.
"את מדמיינת," ענתה מיד "נכון, הוא חתיך ברמה אחרת, אבל אנחנו חברים טובים מאז שאני זוכרת את עצמי."
"את הסיפורים האלה תמכרי לסבתא, אחותי." אמרתי בחצי חיוך שובב וירדתי במדרגות לארוחת הערב בזמן שנטע משתרכת אחריי.

*
כבר בשעה שבע הייתי על הרגליים, מוכנה לקראת היום השני שלי בתיכון.
כמו בכל שגרת לימודים הייתי צריכה להקים את נטע, לסדר תיק לבית הספר, להתלבש, לשטוף פנים ולצחצח שיניים.
לקראת שמונה הייתי מוכנה למטה, אוספת לתוך התיק שלי את הכריך שאימא הכינה לי לפני שיצאה לעבודה.
נטע ירדה בסערה למטה, תוך כדי סידור שיערה העדין ומריחת השפתון על שפתיה המצוירות.
"נטע!" קראתי לכיוונה "מה עם הכריך?"
נטע נפנפה בביטול עם אצבעותיה "אני לא לוקחת איתי אוכל לבית הספר, שכחת?" ויצאה מהדלת.
אם היא חושבת שאני אתן לה לגווע ברעב בבית הספר, חשבתי, היא טועה. ובגדול.

לקחתי את הכריך של נטע בידי השמאלית ובידי הימנית החזקתי את התיק שלי, יצאתי מדלת הכניסה של הבית ורצתי אחרי נטע.
"חכי!" צעקתי, אבל היא כבר נכנסה למכונית של דניאל.
מכונית שלא הייתה מביישת אף נער מתבגר. שחורה ומבריקה, הדגם שלה נראה ממש מהשנים האחרונות והיא הייתה במצב מעולה.
וואו.
רצתי לכיוון המכונית שהייתה במרחק כמה מטרים ממני "רגע!" צעקתי.
דניאל פתח לקראתי חלון, ואני, מתנשפת ומזיעה בחום של סוף הקיץ אמרתי כמו בהמה מוחלטת: "נטע," נשפתי אוויר בכוח ושאפתי אוויר חדש לריאות "הכריך שלך".
נטע תקעה בי מבט מאיים "אמרתי לך," אם היא הייתה יכולה לחנוק אותי, אני בטוחה שהיא לא הייתה מוותרת על ההזדמנות "אני לא לוקחת אותו" היא סיננה מבעד לשיניה.
"אני לא אתן לך לא לאכול כל היום נטע." אמרתי באותו טון כועס.
"דניאל," פניתי אליו וזרקתי לכיוונו את הכריך, הוא תפס אותו מיד "הילדה לא אוכלת, אני סומכת עלייך שתדאג שהכריך הזה ייכנס לה לפה עוד היום".
דניאל הסתכל רגע על הכריך, ורגע אחר כך הסתכל על נטע, על גופה הדק.
"אל תדאגי," הוא אמר ברצינות "עליי שהיא אוכלת היום."
איכשהו, הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו.
הוא חייך אליי בעידוד ושאל "רוצה טרמפ?" לרגע אחד רציתי לצעוק כן, אבל אז הסתכלתי על נטע ועל המסר שעיניה העבירו לי מספיק ליום אחד, לא ממש מתחשק לי כרטיס ביקור בגהנום "לא, תודה, אני פשוט קבעתי עם טליה ואני לא רוצה להבריז לה אז… ביי! יום טוב שיהיה לכם".
אמרתי ורצתי משם. מרחוק שמעתי את דניאל מגחך ואומר לנטע "משהו מיוחד אחותך, לא זכרתי אותה ככה".
"כן," נטע אמרה בקרירות "משהו משהו".
הגלגלים חרקו על הכביש והם נסעו משם, משאירים שובל של אבק ואותי.
'לא זכרתי אותה ככה?' מה זאת אומרת?