פורץ מנעולים- פרק 5

מהפרק הקודם:
"טוב אני חייבת ללכת," אמרתי והתחלתי לצעוד אחורה "ביי, תתחדש".
תתחדש יסמין? באמת?
"זאת אומרת, שאתה חדש, אז תתח… עזוב לא משנה" גמגמתי וברחתי משם, עשיתי מעצמי צחוק. יופי יסמין.

פרק חמש:
"ג'ס," אמרה טליה "את מוכנה להסביר לי מה קרה כאן עכשיו? מי זה?"
צחקתי צחוק קצר ועצבני "סתם את יודעת," אמרתי והלכתי כמה צעדים מהר יותר "פגשתי אותו אתמול כשעשיתי קניות בסופר".
"ולמה לא אמרת לי שפגשת מישהו כל כך חתיך?" טליה הרימה אליי גבה.
"באמת טול, תעשי לי טובה," צחקתי וסובבתי את ראשי לכיוון דניאל "יש לך חבר".
קפצתי בבהלה וסובבתי את ראשי מיד בחזרה כשהבחנתי שהוא הסתכל עליי, גיחך וחייך חיוך שובב.
"אוף איתך," טליה עיוותה את פיה "מה את כזאת כבדה".
"הי, תראי הנה פרץ ורותם," הצבעתי לכיוונם.
נפגשנו בחצי הדרך לכיתה "בואו ניכנס" הצעתי והצבעתי לכיוון הדלת.
כשנכנסתי פגשתי במבטי פנים חלקן מוכרות חלקן חדשות. הכיתה הייתה מלאה בגושים של חבורות קטנות של ילדים, מדברים בריגוש, חלקם ישבו בצד בשקט ותקעו מבט עמום בתקרה, חלקם צחקו בקול רם מדי כדי להסב תשומת לב.
כל אחד בבועה של עצמו.
שיר מוכר התנגן ברקע וזה היה הסימן של כל הילדים להתיישב במקומות שלהם.
טליה תפסה מקום ליד פרץ בקצה הכיתה, רותם ואני התיישבנו בשולחן שלפניהם.
בכיתה היו רק עשרה ילדים שהכרתי כולל טליה רותם ופרץ, את כל השאר בכלל לא הכרתי, כנראה חדשים שהשתלבו בתיכון של בית הספר.
בזמן שחלק מהתלמידים הסתובבו, נכנסה לכיתה אישה צעירה, בסוף שנות העשרים לחייה.
כל התלמידים מיהרו לשבת במקומם.
"אני סיגל," אמרה האישה "מחנכת הכיתה".
סיגל בעלת שיער חום, קצר שמגיע עד לכתפיים ועיניים ירוקות קהות. תווי פניה היו עדינים וגזרת גופה דקה ומחמיאה.
"זאת השנה הראשונה שלכם בתיכון," פתחה בדבירה "אני בטוחה שלאט לאט תכירו אחד את השני כי בהתחלה הכול נראה זר ולא מוכר, תרגישו איך הרמה של החומר בלימודים יעלה בהדרגה.
"זו לא רק השנה הראשונה שלכם בתיכון אלא גם שנה בה אתם מתבגרים עוד קצת, צועדים עוד צעד לכיוון ההתבגרות שלכם.
זאת הכיתה שלנו למשך שלוש השנים הקרובות, כמובן ההתחלה היא תמיד קשה ומצפים לנו מקרים מאכזבים אבל כמובן שנתמודד איתם ונתגבש.
כל עזרה, בקשה או עצה אתם מוזמנים לפנות אליי ואני אשמח לעזור לכם. אני כאן בשבילכם וככל שתרבו להכיר אותי יותר אתם תשימו לב שדרכי החינוך שלי שונות משאר דרכי החינוך של המורים.
"אנא, פנו אליי כאדם ולא כאל מורה. גם אני הייתי תלמידה פעם והדור שלכם לא כל כך רחוק משלי".
הכיתה השתתקה.
בלי לשים לב התחילו לצוץ שאלות ודיונים, הכירות עם שאר התלמידים ושיחות פתיחה.
*
"אז לאן הולכים?" שאלתי את רועי בזמן שחצינו את שער בית הספר.
היום הראשון היה כל כך קצר, לא מלהיב במיוחד.
"אני אומר בואו למקום הקבוע," הציע רועי "דווקא מתאים לי לתקוע איזה אייס-קפה".
"נשמע אחלה," אמרה טליה והסתכלה עליי "מה את אומרת?"
"מ-מה?" שאלתי לא מרוכזת, הראש שלי היה במקום אחר "כן בטח, יאללה בואו".

נכנסנו לבית הקפה הקטן שתמיד נהגנו לשבת בו. "המעדנים של פאולו" היה מקום קטן יחסית לרשתות מוכרות, אבל המכירים היו זולים, האוכל היה מצוין ואת פאולו, הבעלים של המקום, הכרנו טוב מאוד.
זה היה מקום בעל חלונות גדולים ופתוחים לרווחה, ספות בצבע ירוק היו צמודות לחלונות יחד עם שולחנות מלבניים, שחורים ומבריקים.
את חלל בית הקפה מילאו כיסאות עץ עם ריפוד ירוק סביב שולחנות קטנים ועגולים.
הבר עצמו היה קטן בעל קופה אחת. קירות בית הקפה היו צבועים בצבע מוקה והרצפה הייתה למעשה פרקט מעץ.
נורא אהבנו את המקום הזה, הייתה בו תחושה של בית, ובחופשים תמיד שמחנו לעזור לפאולו בעבודות פה. המקום הקבוע שלנו היה בקצה של בית הקפה, סמוך לחלון הגדול, התיישבנו בשני הספות המיועדות לשישה אנשים, זה מול זה. היום היינו חמישה, בדרך ככל כשהיינו יותר משישה היינו נדחסים בכוח פנימה.
התיישבתי ממש ליד החלון והתחלתי להוציא מהתיק שלי כל מני דפים במטרה למצוא את הארנק שלי.
"ג'ס," פרץ הושיט לי דף "זה שלך?" הוא שאל.
הסתכלתי על הדף בעל הכותרת "מחויבות אישית" ונאנחתי.
"כן," לקחתי את הדף מידו של פרץ "נו, זה הדף הזה שסיגל המחנכת חילקה לנו בכיתה. שהנה לכל אחד מתלמידי שכבה י' יש פרוייקט מחויבות אישית".
"אהה," נזכרה טליה "וואלה, אני עוזרת כבר שנתיים בבית אבות שסבתא שלי נמצאת בו אז זה כבר נכלל במחויבות".
"כן," אמר רועי ודחף את פרץ במרפקו "ואנחנו מדריכים קבוצות כדורגל של כיתות א'".
"לכולכם יש כבר במה להתנדב?" שאלתי "אוף, אין לי שום רעיון…"
"את יכולה להתנדב במקום שלי!" הציעה רותם "זה מרכז לילדים בעלי צרכים מיוחדים, הם ממש מדהימים".
חייכתי אליה "תודה רותמי!" חיבקתי אותה חיבוק חזק "תודה על הרעיון, אני אשמח".
"טוב אז מה אתם מזמינים?" רועי קפץ ממקומו.
"שב ישמן," פרץ הושיב את רועי "אתה לא רוצה להבריח לנו פה את הבנות, נכון?"
"חכה חכה," רועי אמר בהתגרות "זה עוד יקרה כשאני אתחיל לאכול".
סתם יום שיגרתי, שציפיתי ממנו ליותר. אבל בסך הכל טוב לי ככה, טוב לי לשבת עם החברים הכי טובים שלי ולצחוק משטויות.
אני רותם וטליה התנפלנו על הוופל בלגי הענק שלנו, ענוג לאכול אותו בביסים גדולים עם תוספות של גלידה וקצפת עם הרים של שוקולד.
ציירנו לעצמינו שפמים משוקולד והבנים הסתכלנו עליינו בגועל.
האמת, כל מי שישב בבית הקפה הסתכל עליינו בגועל.
"איכס ימגעילות," אמר פרץ וזרק אלינו מגבונים לחים "תעשו משהו עם עצמכן".
ברקע נשמעו החדשות "גל הפריצות ממשיך," אמר שדרן הרדיו "זוהי הפריצה השלישית החודש ובזירת הפשע לא נמצאו חשודים. מצלמות האבטחה לא הצליחו לקלוט את הפורצים אך כמה מהעוברים באת המתרחש טוענים כי ראו קבוצה של בני נוער מסתובבים סביב המקום מספר רגעים לפני הפריצה. מהמכולת נגנב סכום כסף בן ששת אלפים שקלים וכמה בקבוקי שתיה."