פורץ מנעולים- פרק 11

פתחתי את עיני לבוקר יום שבת,
אחרי החלום הזה המחשבות לא הפסיקו לחלוף בראשי, ועד שנרדמתי שוב חלפו שעות רבות.
הייתי מותשת כשפתחתי את עיני אך מיד קפצתי ממקומי כשנזכרתי בחלום.
מי היה מאמין, חשבתי, לא יכול להיות שזה חלום.
רציתי לרוץ לנטע ולצעוק "נטע! אני זוכרת את דניאל! אני יודעת על מי דיברת!" אבל עצרתי את עצמי לפני שקפצתי למסקנות.
היה לי קשה לחשוב כשהפה שלי מלא בטעם של עובש ופני היו מכוסי בסימני קימוטים מהכרית המדובללת שלי.
קמתי באיטיות והלכתי לחדר האמבטיה, פגשתי את נטע מצחצחת שיניים.
"בוקר טוב אחות," אמרה נטע בפה מלא משחת שיניים "איך ישנת?"
"לא טוב," אמרתי ולקחתי את מברשת השיניים הכתומה שלי.
"למה לא טוב?"
"כי חלמתי חלום," אמרתי בזמן שהרגשתי את טעמה החריף של המשחה מתפשט על לשוני "על דניאל".
נטע כמעט נחנקה מהמשחה וירקה את הקצף הלבן שנוצר לאחר צחצוח ארוך "מה?" שאלה ושטפה את פיה.
"נט," אמרתי וירקתי גם אני את המשכה "אני זוכרת אותו, את דני, הוא תמיד היה עושה לי את הקסם עם הסוכרייה".
היא הסתכלה עליי לרגע בעיניים גדולות "עבר המון זמן, תמיד היית שואלת אותי למה הוא לא בא יותר," אמרה בנימה עצובה כאילו נזכרת במשהו כואב "אבל אף פעם לא ידעתי מה לענות לך כי גם אני לא ידעתי".
"הוא בכלל לא המתוקי שזכרתי אותו פעם," אמרתי ועיוותי את פני לזיכרון מראה העגילים והקעקועים הרבים שלו.
"אנשים משתנים," אמרה וניגבה את פיה במגבת פרחונית "תמיד".

*
ישבתי מול טליה במטבח המשופץ שלה ואכלתי את אחת העוגות הטעימות שאכלתי בחיי.
"איך יצא?" שאל אותי איתי מלא ביטחון, כרגיל יודע את התשובה שאתן לו.
"איזה שאלה," אמרתי כשכולי מלאת פירורים פריכים שנפלו מהעוגה החמה "מושלם, נהדר, מצויין, הטעם פשוט הורס".
לצערי סיימתי את החתיכה והבטתי בצלחתי הריקה באכזבה, טליה צחקה למראה מבטי "יש עוד בתנור אם את רוצה".
מיד הרמתי את מבטי בשמחה כמו כלב קטן ורצתי לתנור לחתוך לעצמי עוד חתיכה, הפעם יותר גדולה מהקודמת.
"טול," אמרתי כשחזרתי לשבת מולה.
"כן?" שאלה.
"מה היית עושה, אם היה מישהו שפעם היה מאוד קרוב אלייך ויום אחד הוא נעלם מחייך, לאט לאט היית שוכחת אותו אבל יום אחד נזכרת שזה הוא ובעצם אתם כבר מכירים?"
טליה עשתה לי מבט של "מה לעזאזל" שלה.
"מה זאת אומרת? במי כבר נזכרת?" שאלה מופתעת.
"בדניאל,"
"מה לך ולו?" שאלה עוד יותר מופתעת.
"רגע," עצרתי "אבל קודם תעני לי".
"טוב, אז…" חשבה לרגע "אני חושבת שהייתי מתנהגת כרגיל, אבל כמובן שהייתי קודם מבהירה לו שאני זוכרת מי הוא, אבל רגע, אמרת שהוא פתאום נעלם מחייך, נכון?"
הנהנתי.
"אז אם הוא היה נעלם ככה יום אחד וחוזר אחרי כמה שנים לא הייתי ממהרת לברר," היא ליטפה את סנטרה "אני חושבת שקודם הייתי מנסה להבין מה קרה בשנים האחרונות".
"אז את בעצם אומרת לי לא לקפוץ עליו ישר עם שאלות?" שאלתי בהרמת גבה "פשוט לנסות לחקור בדרך עקיפה את פשר ההיעלמות?"
לטליה יש נטייה למחשבות כרימינליות, לכן לא הייתי מופתעת מהעצה שלה, אבל גם לא הייתה לי דעה נגד העצה שלה.
"כן, נכון מאוד" ולאחר רגע אמרה "את יודעת מה מוזר?"
"מה?" שאלתי.
"שאת הכרת אותו ואני לא, אם אנחנו חברות כאלה טובות מכיתה ג הייתי אמורה כבר לדעת ממזמן שהיה לך חבר ילדות בשם דניאל, לא?"
צחקתי צחוק קטן, לטליה יש גם נטייה לקנאות.
"אולי בגלל שאני סתם תמיד נדחפתי לאחותי?"
"אולי" אמרה בחיוך קטן וסיימה לי את החתיכה האחרונה שנשארה מהעוגה.
עיוותי את פי כלפי מטה ועשיתי פרצוף נעלב "הי," אמרתי "זה לא היה יפה, בכלל".