פורץ מנעולים- פרק 10

מהפרק הקודם-
"מה קרה?" היא שאלה בשקט.
"יש לי שיחה שלא נענתה," אמרתי "וגם אסמס."
"ממי?" היא שאלה "מה כתוב בו?".
"מליאור," אמרתי כשהלב שלי פירפר במקום. נטע חטפה מידי את המכשיר וקראה את האסמס שהיו כתובות בו שלוש מילים:
"אנחנו צריכים לדבר".

פרק 10:
טליה בהתה במסך הפלאפון שלי למשך כמה שניות.
"טול," קראתי בשמה "את לא עוזרת לי! מה לעשות?"
"תעני לו," היא אמרה "אני לא חושבת שהוא צריך לדבר איתך סתם. למה שהוא פתאום ייזכר בך?"
"אין לי על מה לדבר איתו," אמרתי בעקשנות.
"יסמין," טליה אמרה בקול תקיף "את חייבת. אני לא חושבת שהוא היה שולח הודעה סתם. הוא אפילו התקשר!"
"יודעת מה," אמרתי "עזבי את זה שאין לי על מה לדבר איתו… אני לא יכולה להסתכל אפילו לכיוון שלו".
טליה הניחה את ידה על שלי ונאנחה "אבל את כבר לא בכיתה ג' יסמין, את חייבת להתגבר, תאמיני לי, לו יהיה יותר קשה להסתכל לך בעיניים".
"אני לא יודעת טול," אמרתי באכזבה "ליאור היה הראשון שהתאהבתי בו. והראשון שפגע בי כמו שאיש מעולם לא פגע".
טליה נאנחה שנית וליטפה את שערי החום "אני יודעת ילדה, אני יודעת".
לבסוף אזרתי אומץ ושלחתי לליאור אסמס חזרה.
"אין לנו על מה לדבר".
דקה לא חלפה והוא הספיק להשיב על האסמס שלי.
"את לא חייבת לדבר, לפחות תקשיבי.
מחר באחת עשרה אצל פאולו".
טליה חייכה אליי חיוך מעודד "לכי על זה" היא אמרה וחיבקה אותי "ואם תצטרכי משהו אני אהיה זמינה בטלפון".
"תודה טול," חייכתי חיוך קטן בזמן שהלב שלי לא הפסיק לפעום.
אחרי זמן קצר שנראה כמו נצח, אני אעמוד ראש בראש מול ליאור, רק אני והוא. בלי אף אחד, בלי אף כלי הגנה או מחסה שאוכל להסתתר מאחוריו ולהתחמק מהעיניים הכחולות שרואות הכל.

*
יום שישי בבוקר, שעה עשר חמישים ושתיים.
שלחתי לטליה אסמס שאני יוצאת מהבית.
תלשתי כמה בגדים מהארון ולבשתי אותם. מכנס ג'ינס וחולצה אדומה רופפת.
אני עצמי הרגשתי רופפת, עם כל צעד הראש שלי פעם בחוזקה, הלב שלי רטט והרוח הנעימה כאילו הדפה אותי והפצירה בי לחזור אחורה ולא לראות את פניו של ליאור שוב לעולם.
רגע לפני שנכנסתי ל"מעדנים של פאולו" הבחנתי בראש בלונדיני נשען על החלון הגדול והשקוף.
הוא שם.
זה עכשיו או לעולם לא.
נכנסתי והפעמון הזעיר בכניסה צלצל, מבשר על בואו של אורח חדש.
ליאור סובב את ראשו מיד.
למרות שהמקום היה מלא אנשים, הרגשתי איך עולמי נבלע בעולמן הכחול של עיניו, לרגע נראה כאילו איש לא היה שם.
כאילו שום דבר לא השתנה והכל נשאר כפי שהוא. רק אני וליאור. והלב שדופק בפראות.

אהבתם??
סליחהה שלא העלתי מיליון שנהה