פורץ מנעולים- פרק 1

פרק 1

"למה תמיד אמא שלוחת אותי לקניות," מלמלתי בעצבנות "כאילו שהיא לא יכולה לשלוח את נטע".
מה היא ביקשה שאני יקנה? אוף איפה זה? שאלתי את עצמי.
העברתי אצבע בין המדפים, מחפשת אחר השמנת של אחד וחצי אחוז.
"כל כך קשה לסדר אותם לפי סוגים? למה שום דבר לא במקום? אה הנה זה" לקחתי שתי קופסאות שמנת.
"את תמיד מדברת לעצמך?" שמעתי קול זר.
"סליחה?" שאלתי בלי התעניינות מסוימת, הייתי עסוקה בלחפש אחר יוגורט דל קלוריות.
"את נשמעת ככה כמו אמא שלי," הוא אמר עם שמץ של חיוך בקולו, עדיין מאחורי.
מה הוא רוצה?
מצאתי את היוגורט.
"מצאת מה שחיפשת?" הוא שאל.
"אתה תמיד שואל כל כך הרבה שאלות…?" נעצרתי מולו, שני צעדים הפרידו בינינו.
"מה קרה?" הוא כיווץ את גבותיו בבלבול ציני.
המראה שלו, זה מה שקרה.
הוא לא נראה אחד כזה שאני יראה ברחוב ופתאום יגיד לעצמי "הי, הבחור הזה נראה נחמד, ניראה לי שאני אתיידד איתו" ממש לא.
יותר בכיוון שגורם לך ללכת יותר מהר כשאת מבחינה בו צועד מאחורייך.
הוא לבש חולצת וי חומה שהייתה צמודה לגופו ומכנסי ג'ינס ארוכים (מוזר, בהתחשב בכך שעוד יומיים נגמרת חופשת הקיץ).
המון איורים שונים של קעקועים עיטרו את עופרו עד לאמצע הזרוע השמאלית שלו.
היו לו שני חורים בכל אוזן ועגיל בגבה. השיער שלו היה שחור, מסודר בקוצים עם המון ג'ל.
היה לו חיוך יפה.
"כלום," עניתי "אתה חדש כאן?" אף פעם לא ראיתי אותו פה קודם לכן, העיר גדולה אבל אני גרה פה כל חיי אז אני מכירה חלק גדול מהאנשים בה.
"לא בדיוק," הוא חייך והעביר יד בשערו "גרתי בצד השני של העיר, לפני כמה ימים עברתי לאזור כאן."
התקדמנו לקופה, הנחתי את המוצרים שלי על המסוף.
הוא הסתכל לרגע על המוצרים שלי ושאל "את בדיאטה?"
הסתכלתי עליהם ואחר כך עליו, מה אכפת לו?
"לא," אמרתי בשעשוע "זאת אחותי והשיגעונות שלה."
הוא הניח אחרי את המוצרים שלו על המסוף. אקטימל? ממנו הייתי מצפה לשישיית בירה.
הסתכלתי בהרמת גבה על האקטימל בטעם תות. הוא צחק "אחותי והשיגעונות שלה" אמר בקריצה.
"ארבע עשרה תשעים בבקשה." אמרה הקופאית.
הוצאתי מהארנק שטר של עשרים והבאתי לה.
הקופאית הסתכלה על איך קוראים לו? עם חצי חיוך כאילו שאם תגיד משהו לא במקום הוא יוציא פתאום אולר מהכיס וידקור אותה.
אפשר לחשוב, הוא לא מפחיד כמה שהוא נראה.
קונה אקטימל לאחותו, צחקתי בלב. מאיים נורא.
יצאנו מהסופר, הבית שלי נמצא רחוב אחד ממנו וכבר רציתי להגיע אליו כדי להתארגן ליציאה היום בערב.
"אז איך קוראים לך?" הוא שאל.
"אני לא אמורה לדבר עם זרים," אמרתי, הסתכלתי בפלאפון מה השעה. עשרים לשש.
"אבל אנחנו לא זרים," הוא אמר בחיוך "אנחנו מכירים כבר עשר דקות שלמות, אגב קוראים לי דניאל".
הרמתי את עיני ממסך הטלפון להגיד לו את שמי אבל הוא כבר היה רחוק ממני.
*

"קנית את מה שביקשתי?" נטע קפצה עלי מדלת הכניסה "את זוכרת מה שביקשתי ממך, נכון? הכי פחות קלוריות שתמצאי".
"כן, כן, נודניקית מצאתי," הושטתי לה שקית הסופר.
הסתכלתי עליה, על אחותי הגדולה, מגיל צעיר תמיד רצו שאני אהיה כמוה. היא תמיד הייתה טובה בכל; רקדנית, יצירתית ובעיקר חכמה. נערה יפה עם עיניים בהירות ושיער חום בדיוק כמו שלי רק מסודר בגלים נעימים, חיוך ישר שמעולם לא זכה לגשר, גבוה ורזה. יותר מדי רזה.
האמת שאצלנו בבית אף אחד לא אוהב את הסיפור של נטע והרזון שלה. האובססיה שלה למשקל התחילה לפני ארבעה חודשים, כשהמורה לריקוד העירה לה על הבטן שהתחילה לגדול לה, במיוחד שעוד כמה חודשים היא מופיעה במחזה "מפצח האגוזים".
נטע עם הנטייה הפרפקציוניסטית שלה התחילה לחפש כל דיאטה אפשרית ונגררה לעניין יותר מדי, התחילה לספור קלוריות ולעקוב אחרי הארוחות וככה תוך פחות מחצי שנה היא הרזתה שבעה קילו. המשקל שלה נע בין תקין לתת משקל, מאוד נמוך יחסית לגובהה.
כל פעם שמישהו מעז להזכיר את העניין שהפך לרגיש, מתחילה מריבה חדשה. אף אחד לא רוצה לפתוח את הנושא הזה ולגרום לעוד סכסוכים, בגלל זה מניחים לה לעשות מה שתרצה.
אני דואגת לה, ואני מאמינה שככה גם אימא ואבא, אבל אף אחד לא פותח את הפה.
"מה את אומרת?" היא הסתובבה סיבוב קצר במכנסי ג'ינס קצרים "קניתי אותם היום".
"את פצצה," אמרתי לה. אבל האמת שהסתכלתי על הרגליים הדקות שלה, העצמות שלה התחילו לבלוט מעט.
"תגידי, את לא חושבת שמספיק עם הדיאטות האלה? הורדת כל גרם מיותר" אמרתי ונסתי להישמע קלילה.
"תגידי, לא נמאס לך?" היא שאלה וגלגלה את העיניים הירוקות שלה "תרדי ממני כבר".
נטע הסתובבה והלכה למבטח, אוכלת את היוגורט שלה עם דגנים.
נאנחתי אנחה עמוקה וחזקה מספיק כדי שהיא תשמע והלכתי למקלחת.
לא חשבתי הרבה בזמן שהתקלחתי, אבל המים שהתחממו כל היום תחת השמש הלוהטת של סוף אוגוסט היו נעימים והרגיעו כל שריר בגוף שלי.
זהו, החופש עוד מעט נגמר, חשבתי לעצמי. קשה לתאר שעכשיו אני אלמד עם נטע בתיכון. כיתה י', אותם תלמידים אבל שנה חדשה, השנה הראשונה שלי בתיכון. שונה מכל שנה ולא משנה כמה אני אשתדל להרגיע את עצמי שזה כמו כל שנה רגילה ואותו בית ספר רק שכבת גיל אחרת, זה אף פעם לא עוצר את ההתרגשות.
שמעתי את הפלאפון שלי מצלצל, התעטפתי במגבת הכי מהר שיכלתי ויצאתי מהמקלחת.
אני לא הולכת להחזיר לה צלצול.
חטפתי את הטלפון, נוטפת מים עניתי לשיחה.
"מה קורה, טול?" שאלתי.
טליה ואני החברות הכי טובות כבר מכיתה ג', כשהיא גילתה שהדבקתי מסטיק מתחת לשולחן בכיתה והלשינה עלי למורה. אבל זה כבר סיפור ארוך שכולל משיכות בשיער ומלחמות חול, עד שיום אחד גילינו שיש לנו אותו מחק ריחני בצורת תות. משם הכל הפך להיות אחרת.
"אחלה," היא אמרה "ג'ס, שמעי רגע, יש בעיה."
"מה קרה?" ידעתי ש"בעיה" זה מילה נרדפת לליאור.
"ליאור גם בא," הייתה שתיקה קצרה בינינו.
"אוקיי, את יודעת שזה כבר ממש לא קשור אליי אם הוא בא או לא." ניסתי לדבר בטון רגיל כי אחרי הכל ליאור הוא הבן אדם האחרון שאני רוצה לראות עכשיו, או לעולם.
"תקשיבי יסמין, אני מצטערת שזה קרה ככה… ממש לא ציפיתי שפרץ יזמין אותו-" קטעתי את דבריה "טליה, זה בסדר, אין בעיה" צחקתי קצת כדי לשחרר את האווירה.
"טוב טוב, בואי לא נעשה דרמות. אז אצלי בשבע?"
הסתכלתי על השעון, שש ועשרים "בטח, נעשה חיים".
חייכתי לעצמי, כמה שאני אוהבת את חברה שלי.
ברגע שניתקנו את השיחה נטע נכנסה לחדר שלי בלי הזהרה מוקדמת.
"מה את עושה? משוגעת!" צעקתי אליה ועטפתי את עצמי במגבת.
"תירגעי אחותי," היא צחקה "זאת רק אני, ממתי נהיית כזאת ביישנית?" היא קרצה אלי.
"מה את רוצה?" שאלתי אותו בבוז.
"לא יכולתי שלא לשמוע את השיחה," שוב היא מתערבת "עוד פעם ליאור?" אבל אני לא יכולה שלא לאהוב את זה.
כמה שהיא יכולה להיות האויבת הכי גדולה שלי, היא גם אחותי הטובה ביותר. היחידה.
"אני לא רוצה לשמוע את השם הזה יותר בחיים שלי," אמרתי והתחלתי לזרוק בגדים מהארון כדי להחליט מה ללבוש.
הוצאתי את הזעם שלי על כל בגד שזרקתי. נזכרתי בתחילת החופש איך שפרץ הכיר לי את בן דוד שלו ליאור, בפעם הראשונה שראיתי אותו זה היה באחד הלילות של תחילת החופש, כל החברים שפרץ הזמין שתו חוץ ממנו, זה עשה עלי רושם טוב.
הוא מאוד גבוה ועוקף אותי בשני ראשים, השיער שלו היה בהיר והיו לו עיני שקד גדולות ואף ישר, מאוד חתיך.
מאז דיברנו כמעט כל יום, והתחלנו להיפגש לעתים קרובות יותר, הקשר שלנו הלך והתהדק והידידות שלנו התחזקה יותר. סמכנו אחד על השני, והרגשתי שאני מאמינה לכל דבר שהוא אומר כי הוא לעולם לא ישקר לי. כל שיחה שלנו הייתה בעלת משמעות ואם היה מישהו שהאמנתי לו יותר מכולם זה היה ליאור.
ליאור, ליאור, ליאור וליאור. כמה פעמים אני צריכה לחזור על השם הזה במוח שלי.
"ג'ס שלי, תקשיבי רגע," היא אמרה ושמה יד על הכתף שלי "כל מה שהיה עבר, אין לך מה להיזכר בו עכשיו, תראי מה תעשי…" נעמדתי וקטעתי את דברי "אני חושבת שאני אלבש את זה," הצבעתי על ג'ינס ארוך וקהה ועל גופיה ירוקה עם כיתוב באנגלית "מה את אומרת?"
"לכי על זה," היא חייכה חיוך מאולץ וניסתה להמשיך בדבריה אבל שוב קטעתי אותה.
"נטע," אמרתי "הוא גם בא היום".
"אני יודעת," היא אמרה וסגרה את הדלת "בגלל זה את חייבת ללכת לשם. יסמין, תסתכלי עליי רגע," היא הרימה את ראשי בידיה הדקות "יהיה טוב, התחלה חדשה, זוכרת?" נטע חייכה אליי חיוך מעודד והזכירה לי את השיחה שלנו לפני שבועיים.
"זוכרת," חייכתי "אני אוהבת את אחותי הגדולה." נתתי לה נשיקה בזמן ששמעתי אותה אומרת אני אוהבת את אחותי הקטנה.
אחותי הגדולה, זאת שכולם רוצים שאקח כל דוגמא אפשרית ממנה. מה שאני כמעט אף פעם לא עושה…
*
מור, אחותה של טליה, פתחה לי את הדלת.
במקרה היא גם החברה הכי טובה של נטע.
"מה שלומך?" היא שאלה בזמן שנגבה את שערותיה השחורות והלחות במגבת.
"מעולה," חייכתי "איך איתך?"
מור וטליה היו שתי טיפות מים, שתיהן היו יפיפיות. אותו שיער דק מקלות ושחור, מבנה גוף צר למרות הכרס הקטנטנה שלהן, חזה שלא ניתן להתבייש בו ועיניים חומות וקטנות שקשת של ריסים עבים עוטפת אותן. ההבדל שהיה מאוד משמעותי אצלן הוא שמור הסתפרה תספורת קצרה שנה שעברה וטליה נשארה עם השער הכל כך ארוך שלה.
"מצויין, טליה עוד שנייה יוצאת מהמקלחת." היא חייכה בזמן שעליתי במדרגות לחדר של טליה.
"מור!" שמעתי את טליה צועקת כשהיא יוצאת מהמקלחת מלווה באדים ועטופה במגבת אדומה "תפסיקי להדליק את הברז בזמן שאני מתקלחת, המים הופכים לקרים!"
שמעתי את מור צוחקת וצועקת משהו מהמדרגות למטה.
"אוף איתה," מלמלה בזמן שנכנסה לחדר.
"היי טול," אהבתי לקרוא לה בכינוי הזה, כינוי שנתתי לה בכיתה ד' כי טול תמיד הזכיר לי חתול, והעיניים של טליה היו צרות ושובבות כמו של חתול.
"אה, היי ג'ס," טליה התנגבה במגבת האדומה שלה וזרקה כל מני בגדים מחוץ לארון "לא שמתי לב שהגעת."
עזרתי לטליה להתארגן ואחרי כמה זמן שכולל ירידה למטבח ונשנוש עוגת גבינה שאיתי, אבא של טליה הכין, יצאנו.
איתי הוא טבח, כל אוכל שאי פעם אכלתי אצל טליה בשבע שנים של החברות שלנו אכלתי בתענוג ולא התחרטתי על שום מאכל שהכנסתי לפה. למרות הבטן הקטנה שיש לטליה, לא משנה כמה היא אוכלת אני לא זוכרת אפילו פעם אחת שהיא העלתה במשקל. וחוץ מזה הבטן שלה היא חלק ממנה. בדיחה פרטתי.
היא מלווה אותה מאז כיתה ו'. גילינו שהיא נכס כשאורי, מלך הכיתה אמר שהוא אוהב בנות עם "בטן".
השמש השאירה אחריה שרידים של חום למרות שהשעה היא שעת ערב מאוחרת.
עמדנו בפתח הבית של פרץ, בית בינוני עם חצר ענקית ומושקעת. הבית של פרץ היה מעוצב בסגנון קלאסי של צבעי שחור לבן אדום והוא תמיד היה מסודר ומבריק (אולי בגלל שדורין, אמא של פרץ הייתה חולת ניקיון).
על דלת הכניסה השחורה היה שלט קטן ונחמד של ארבע דמויות וכיתוב "כאן גרים בכייף: משפחת פרץ".
השם הפרטי של פרץ הוא רועי אבל אף אחד לא קורא לו ככה כי השם פשוט לא מתאים לו.
טליה זרקה לכיווני חיוך מעודד ודפקה בדלת. אני לעומתה קפצתי את אגרופיי.
הדלת נפתחה בן רגע ומולי עמד ליאור, מדיף ריח משכר.
חיוכו של ליאור חלף על פני, עבר לטליה ושוב קפא עליי, תוך כמה שניות החיוך שלו כאילו נתלה בכוח על שפתיו ועיניו כבר לא היו מכווצות יותר.
גל של זיכרון שטף אותי למראה שלו, מחזיר אותי כמה שבועות אחורה.