פורסט ואש

ישבתי בתחנת האוטובוס הריקנית בדממה, אוזניות הביטס הגדולות שלי, הצבועות באדום, היו על אוזני וניגנו שיר פופ חמוד.
תמיד שנאתי את התחנה הזו, עצבן אותי להיות בצד נוראי כזה של העיר בכל מקרה. תמיד ריק כאן, זה נותן תחושת בדידות. רציתי אנשים, אהבתי אנשים, אהבתי את המגע ואת החום שלהם.
זו הייתה הסיבה שחיכיתי לאוטובוס באותה תחנה מלכתחילה; כמו כל יום אחר, רציתי לברוח לעיר. היה לי מנהג כזה, לשבת בבתי קפה ולצפות באנשים אחרים. נהניתי מכוס שוקו חם ופרוסת עוגה תוך כדי שאני מגלה שג'ייסון הולך לצבא ומוותר על אהבתו למיקה תוך כדי כך, מיד לאחר מכן גיליתי שהעבודה של וולדימיר בסכנה בגלל הצניחה בבורסה ושאשתו מאיימת לקחת את הילדים, ואז גם שמעתי על ארתור שנלחם באומץ על חייו. גם שמעתי שג'סיקה נפרדה מבראד בפעם החמישית, שהחולצה החדשה של וורוניקה היא לא בסגול אלא בוורוד פוקסיה ואת זה שתומאס האידיוט לא הבין בכלל שתיק גלקסיה זה לבנות, לא לבנים.
האוטובוס הגואל הגיע לבסוף, שילמתי והתיישבתי מאחורי הנהג כמו בכל יום אחר.
בדומה לכל יום אחר, כל תחנה תרמה עוד אדם לאוטובוס. אף אחד לא התיישב לידי למרות שאנשים עמדו.
בהיתי בחלון בשקט ודמיינתי שאני חלק מווידאו קליפ של השיר שהתנגן.
לבסוף- למרבה ההפתעה- מישהו התיישב לידי. פניתי להביט בו, עיניו היו בגוון ירוק כמו הדשא של השכן מהאמרה עם החצרות ושיערו היה חום ומזדקר מעלה. הוא היה נאה, לא בצורה השרירית שמודל היופי הולך לפיה, אלא מעין יופי מרגיע כזה שנשפך ממנו למרות שהוא לא חייך, ולמרות ששיניו לא היו הכי לבנות בעולם, ולמרות שהיו לא שקיות שחורות-כחולות של עייפות מתחת לעיניים. בשונה מרוב האנשים על האוטובוס, הוא לא התעסק בטלפון, אוזניות, מחשב נייד, עיתון או כל דבר אחר. הוא פשוט בהה בדלת הדי-שקופה במבט לא ברור.
"אתה צריך מטען?" שאלתי כבדרך אגב. הוא הבין שדיברתי אליו רק בפעם השנייה ששאלתי.
"מטען?" הוא שאל בתשובה, גבותיו עולות מעל למקומן הטבעי. קולו היה רך וקליל, כמו בריזה של אביב.
"מטען, לטלפון הנייד," הסברתי ושלפתי מתיק הצד שלי מטען נייד קטן ונוח. "אתה תשתעמם ככה, יש עוד חמש דקות שלמות לנסוע רק עד התחנה הבאה."
"אלו רק חמש דקות," הוא ציין.
"חמש דקות הן הרבה זמן."
"נכון, אבל ביחס הרבה זמן הן עוברות מהר מאוד. חוץ מזה, הטלפון שלי בבית."
"למה?" שאלתי בבלבול.
"כי שכחתי אותו שם."
"אתה מסוגל לשכוח טלפון?"
"את מסוגלת לזכור להביא אותו לכל מקום?" הוא ענה.
הבטתי בו בחוסר אמונה. "אתה מיוחד, הא?"
"אפשר לומר."
השיחה נקטעה שם. לא רציתי להמשיך לדבר איתו, או לשבת לצידו. משהו בו הרגיש לי לא נכון, הטון הרך מדי שלו, הרגש הנשפך שלו שלא הצלחתי לברר, היופי הזה שלא דמה בכלל למודל היופי המקסים- השרירי עם השיער הבהיר והעור השזוף…
הוא ירד בתחנה הבאה, אבל כשהאוטובוס החל לזוז בשנית יכולתי לראות אותו בבירור מתיישב על הספסל שבתחנה.

שבועות עברו ובין חנות לחנות לאוטובוס ובתי קפה הספקתי לשכוח את אותה התקרית באוטובוס. מדהים כמה הצליל של מכוניות כועסות מוציא את כל הרעל מהגוף.
באותו יום אבא שלי קרא לי לפגוש אותו בבית קפה "ווירט" בשעה שלוש. הוא ציין גם שכדאי שאני אלבש משהו יפה כי יש לו הפתעה מיוחדת בשבילי.
לבשתי שמלה אדומה שהתאימה לשיער הג'ינג'י הבוער שלי ונעליים בצבע ארגמן, יחד עם העור הלבן שלי נראיתי קצת כמו גרסא מבוגרת של בובת חרסינה מיושנת. שזה דבר טוב. לא מפחיד.
נפגשתי עם אבי בחמישה לשלוש, והוא לא נראה מאושר מכך שהקדמתי להגיע לבית הקפה ההומה.
"למה הקדמת?" הוא שאל, "את תהרסי לעצמך את ההפתעה."
חייכתי בהתנצלות. "אני מצטערת אבא, אני מקדימה מדי פעם. אבל אם אני כבר כאן, מה ההפתעה?"
"תגלי עוד מעט."
"אם אתה אומר… תגיד, רוצה לצאת לטייל אחרי זה? שמעתי שנפתחה חנות חדשה של בגדי ואביזרי ספורט, ואני צריכה לבלות יותר זמן עם פאפי שלי."
"אם תרצי, אני לא אתנגד."
"מה הכוונה באם תרצי?"
"ההפתעה… אני יודע שהיא טובה, אבל בהתחלה היא עלולה… לערער אותך טיפה."
"מה הכוונה?"
"תביני בקרוב, ילדה יפה שלי…" קולו היה רך והוא חייך אלי חיוך אבהי אוהב. זה הרגיע אותי.
אדם בחליפה התיישב לצד אבי בהפתעה, וחייך אלי בנימוס. "שלום אש, אני פרדריק, נעים להכיר."
"הוא מהחברה שעומדת להתמזג עם שלי, וזו… ההפתעה."
פקחתי עיניים גדולות. "החברה שלך מתמזגת? זה נהדר! צריך לחגוג."
"רגע, זו לא בדיוק ההפתעה…" ציין פרדריק. "הילד הזה…"
"אמרנו שלוש."
"יקירה שלי, את זוכרת שאמרתי לך שאולי בעתיד את תצטרכי להקריב בשביל החברה שלנו?"
הנהנתי בראשי.
"אני לא רוצה להכריח אותך, כל מה שחשוב לי הוא האושר שלך, אבל כחלק מהעסקה שלי… את צריכה להתחתן עם היורש של החברה."
"מה?!" הזדעזעתי עד עמקי נשמתי, הייתי בטוחה ששמעתי לא נכון.
"אני מצטער יקירה, אבל את כבר בת עשרים ושלוש והחברה גדלה, אם לא תתפסי בה ובחיים מקום עכשיו, לא תעשי את זה לעולם. אם תתנגדי בכל תוקף אני אשחרר אותך מזה, אבל בשבילי…"
הוא לא הספיק להשלים את המשפט ופרדריק קטע אותו, מביט מעל ראשי באומרו "פורסט!"
"היי," אמר קול מוכר, הסתובבתי וראיתי את הבחור מהאוטובוס שנקבר בירכתי מוחי.
"אתה?"
"הילדה עם המטען, היי." ההבעה שלו לא השתנתה, אבל משהו בעיניו שידר מעין סלידה קלה.
"נפגשתם?" שאל אבי בהפתעה.
"באוטובוס," עניתי בקצרה.
"פורסט, זו אש. אש, תכירי את פורסט."
"זו אש?" שאל פורסט את פרדריק, עדיין עומד. פרדריק הנהן בתשובה.
פורסט נראה כאילו הוא אומר משהו בליבו, כמו תפילה קטנה. "נעים להכיר אותך," הוא אמר לבסוף ושלח את ידו ללחיצה.
לחצתי אותה.
"הוא הבן של ראש החברה," אמר פרדריק. "היורש."
פורסט נראה כאילו הוא עוצר את עצמו מלהקיא, לגלגל את עיניו ולפהק באותו הזמן. בצורה מנומסת, כמובן.
"אז זו הבחורה ששידכתם לי?" הוא שאל תוך הדגשה שלו לא הייתה יד בעניין.
"אל תדבר ככה," אמר פרדריק בקול מאיים מעט.
פורסט הנהן.
"שב, מה אתה עומד?" ניסה אבי להפיג את המתח. "אני רעב, בואו נאכל."
"לא תודה," מלמל פורסט בשקט והתיישב ליד פרדריק.
"גם אני לא רעבה," אמרתי.
"אם ככה אז לכם רק קפה, בלי בעיה."

המסיבה כמסיבה לא הייתה לי ולפורסט, היא הייתה לכל אחד אחר שהיה בה.
"היי, אש," הוא אמר בשלב מסויים. היינו רק אנחנו בשולחן והוא לא הרים את עיניו אלי. "אין לך בעיה עם זה, נכון?"
"עם מה?" שאלתי בתמימות מהוסה.
"החתונה."
שתקתי.
"אש?"
"אני מחויבת לעשות את זה. אני רוצה את העסק."
"אני לא. אולי תירשי אותו ונתגרש?"
הבטתי בו בהפתעה. "אתה ישיר," ציינתי לבסוף.
"אני לא רואה סיבה להתפתל עם זה."
"פורסט…"
הוא הישיר מבט רציני אל תוך עיני. "כן?"
"בוא ננסה."
"ננסה?" הוא שאל בבלבול קל.
"להיות יחד. למה לפסול את זה ישירות? אני לא אומרת שזה חייב לקרות, אבל אולי… אולי זה לטובה."
הוא שתק כתשובה ומשך בכתפו, במעין מחווה שאומרת "איך שתרצי."

הבית החדש שלנו היה גדול. ענק. פורסט ואני החלטנו שאולי עדיף להפריד בין החדרים שלנו לכרגע, אבל החדרים היו צמודים.
גרנו באיזור מתפשר כזה, היינו בתוך העיר אבל בשכונה קצת יותר מרוחקת וקצת יותר שקטה. השתעממתי לעיתים קרובות, הייתי צריכה לקחת אוטובוס, אבל איכשהו… זה היה שווה את זה.
ארוחות בוקר עם פורסט התחבבו עלי במהירות. הוא היה טיפוס של בוקר ולמרות שהוא טבעוני הוא היה בשלן לא רע. בבוקר הוא היה צוחק מדי פעם וחיוך היה מרוח לו על הפנים, והוא היה מזמזם לעצמו תוך כדי עבודה. פורסט של הבוקר היה הפורסט האהוב עלי, הנחמד והקליל שנותן לי אוכל וחיוכים בלי תנאי, האחד שיושב לצידי בשולחן ומזמזם בקול שליו.
מדי פעם קיוויתי שאולי האושר שלו ידבוק גם בי, וגם אני אהפוך לטיפוס בוקר כמוהו.
את פורסט של הצהריים אהבתי הכי פחות. הוא היה עייף, הוא התלונן די הרבה ונראה רגזן למראה. הוא רצה רק לסיים את מה שהוא צריך לסיים וללכת לישון. הוא לא צחק הרבה ולא חייך הרבה, הוא ישב לצידי בשולחן ורק הביט בי בעיניים בוחנות. משהו בו, משהו במבט שלו- היה שם משהו שיפוטי. בצהריים הייתי רוצה להרוג אותו.
מדי פעם קיוויתי שיפסיק לבהות בי ככה.
פורסט של הערב לא היה נורא. הוא היה נחמד, למרות שהוא היה עייף. לקראת הערב וככל שהתמדנו לחיות יחד בעיות הנשימה שלו התגברו, ולמרות שהוא היה בחדר נפרד שמעתי את השיעולים שלו נגררים אל תוך הלילה. אולי אפשר להאשים את הסיגריות שלי.

שנים עברו ופורסט ואני התרגלנו אחד לשנייה. כך חשבתי לפחות.
כי יום אחד, כשחזרתי הביתה מהעבודה, מצאתי אותו שוכב על הספה עם ספר פתוח על חזו. הוא לא נשם עוד. קראתי למוקד החירום אבל הם קבעו את מותו כשהגיעו למקום.

"את יודעת אש, את בחורה מיוחדת."
"תודה פורסט, אתה בעצמך די מיוחד."
"אבל קשה לחיות איתך."
"גם אתה לא קל בעצמך."
"אולי כדאי שנפסיק?"
"נפסיק?"
"נפסיק לדבר. אני עייף ממך, אש, אני הולך לישון."

הפרמדיק קבע שזו הייתה התאבדות, מנת יתר מכוונת של סם מיוחד שגורם לך להרזות בכך שהוא שורף אותך מבפנים.