פונקציה של יחס חלק 2~

בדקתי את הכניסה לדירה, היו שם 2 זוגות נעליים. אחים שלי בבית. גרנו שם לבד, ובקושי הצלחנו לשלם על הדירה. האמת היא, שלמרות שאנחנו שלושה, ושלושתינו עובדים, קשה לכסות על ההוצאות בגלל אימי החורגת.
הסיפור די מסובך, די הרבה. התיישבתי על כיסא מפלסטיק שפנה לעבר הנוף של השכונות היקרות, ניחשתי שלירוי שוב פינטז. נשענתי על המשענת ונאנחתי. המשפחה שלנו ידועה במזל המוזר שלה, שנדבק לכל אחד מבני המשפחה, משני הצדדים. אם זה מזל טוב, או מזל רע, זה כבר תלוי. רוצים דוגמא?
דוד שלי היה רב חובל מצליח, אבל יום אחד הוא נתקע על אי אחרי שהספינה שלו נתקעה בגחון של סלע ענק. הוא הצליח לשדר אותות מצוקה, אבל כשחביריו לסיפון מצאו אותו, הוא כבר הספיק להצטרף לשבט קניבלים ולאבד כל שפיות. מצחיק כמה שזה עצוב.
עוד דוגמא?
כל הסבים במשפחה נפטרו בגיל 99, כל הסבתות נפטרו יום אחריהם. דודה מצד אמא שלי הצטרפה לקרקס בגיל שלוש, אחותה התחפשה לפיל כדי להציל אותה, ולבסוף שניהן נהפכו מנהלות הקרקס. בן דוד שלי התעניין במאגיה שחורה, הוא צבע את כולו שחור, את ציפורניו, את שיערו, את ריסיו, גבותיו, שפתיו… בוקר אחד הוא התעורר וגילה ששיערו הפך לבן בין לילה, ועורו נהיה כמעט שחור. הוא עדיין מאשים אותי, משום מה.
ומפני ששני הורי היו ממשפחות בעלות מזל כה מוזר, זה כבר לא הפתיע אותי לשמוע את סיפור פגישתם. שניהם עבדו במעבדה, ואיכשהו, באופן מוקצן ומוזר לחלוטין (שממש לא תלוי במזל שלה.. בערך…) אמא שלי בלעה כוס שלמה של רעל. אבא שלי דחף לה עיסה עשויה מצמחי קורארה לפה (השפעה של רעל מתבטלת תחת רעל חזק יותר), ושלח אותה לבית החולים, אמא היתה תמיד אומרת שזה הרגע הכי רומנטי שהיה לה בחיים (אלוקים אדירים). אחי באו ראשונים, שלישיה. אמא, שלקתה בחולשה מתמדת בגלל המקרה במעבדה, נפטרה אחרי שהביאה אותי. אבא קרא לי קורארה כי זה צמח שהציל את חייה של אמא. קצת אירוני שנקראתי על צמח שהחייה אותה כשאני הרגתי אותה.
אבא שלי התחתן כמעט מיד אחר כך כדי שתהיה לי אמא, אבל האמת, הייתי מעדיפה שהיה נשאר רווק. האישה הזאת הרסה לו את החיים. היא הייתה נחמדה בשביל כסף שהגיע ממנו, ואני יכולתי להבחין בגועל שנדף ממנה כבר כשידעתי לדבר. היא שנאה אותי, זה בטוח. אבא שלי חלה בגיל 56, הוא עבד מעל לקצה ולא יכל לשאת את העול, הוא נפטר כמעט מיד, שובר את "אגדת 99". כמובן שאמא החורגת הנפלאה שלנו, שיש לה אפילו ילד מאבא, בעטה אותנו החוצה ביום הראשון של השבעה, ובמקום להיפטר ממנה, אנחנו עכשיו משלמים לה כסף למחיה במקום אבא.
סיפור סינדרלה או לא סיפור סינדרלה?
או שבעצם לא, כי אחים שלי הם ממש, ממש, ממש ממש לא סינדרלים. הם בני 24, אחי לירוי עובד בבניה וכל מה שקשור לכוח, מקסי מובטל, אבל מהמר מקצוען ותכסיסן. ג'ואי הוא מעצב בגדים ופנים מפורסם, לא מזמן הוא הושכר אישית לחברת סרטים כדי להריץ פרויקט כלשהו, הוא היחיד שהתחתן.
ואני? אני בת 17 וחצי, קטינה שלא מורשת לעבוד. אבל מי שם על החוק כשהוא בסך הכל רק כתוב על נייר? אני ידועה בתור "ג'וב קווין", עבדתי בכל כך הרבה עבודות בשלוש שנים, לפחות יותר מ200. כל פעם גילו שאני קטינה, או שהיו קיצוצים, או שנמאס להם מ"האישיות הבוסית" שלי. חיי הם קרקס אחד שלם.
הרמת את ראשי ונתתי לבריזה לפרוע את שיערי, ידעתי שמקסי ולירוי בטח גובעים מרעב בפנים, אבל אתמול לירוי שר שירים של ג'סטין ביבר כ – ל הערב, אז מגיע לו.
"את בטח חושבת על זהשמגיע לי על זה ששרתי אתמול "בייבי" כל הערב, אבל אני עדיין מת מרעב את יודעת?" לירוי תקע את פרצופו בשלי, גרם לי לקפוץ, לאבד שליטה, ולגרום לכיסא ליפול אחורה. כך שיצא שגבי על הרצפה, ראשי בין רגלי, ופרצופי זועם, "לירויייי…." קולי רעד. "אתה…" התחלתי לקום.
לירוי רק חייך את חיוך המיליון דולר שלו ושילב את ידיו על חזהו הרחב, שריריו מתנפחים. נשפתי דרך אפי בעצבנות כשהזדקפתי, אולי לירוי חזק ומנופח, אבל הוא "לא" עבר שיעורים מפרכים באנטומיה. שלחתי לו בעיטה חזקה בבטן, בנקודה בה השרירים מגיעים פחות, ושגורמת לאוויר לצאת מהראות. לירוי התקפל, אבל זה לא כאב לו, הוא התיישר כמעט מיד, "תרגיל חדש? לא נגמרים לך התכסיסים, מה?"
"תלמד לכבד את אחותך, יעזור לך אולי להפסיק לחטוף." ניקיתי את ידי וצעדתי לכיוון הדירה.
"אוווו! אחותי הקטנה מאיימת עלי!" הוא קרא בפחד מזויף כשנכנסנו לדירה, "מקסי, קורי שוב מאיימת עלי עם להביור!"
"אולי תפסיק להציק לה אז?" קולו העמוק של מקסי נשמע מהמטבח.
לירוי הביט בו במבט נבגד, "חשבתי שאנחנו חברים…" הוא חרק בקולו, "אתה כבר לא אוהב אותי!"
"אוי סתום כבר," אני ומקסי אמרנו ביחד.
לירוי הרים ידיים ונכנע, "איי איי קפטנ…ים"
הלכתי לחדרון ההלבשה כדי להתלבש, הורדתי את החולצה המעומלנת ואת כל השטויות שאיתה, ולבשתי את הבגדים שהיו של אבא פעם. יצאתי לבסוף והתקדמתי אל המטבח, אוספת את שיערי הקצר והלא ישר (הוא נשרף לפני בערך שלושה חודשים, כשעבדתי עם לירוי באתר בניה). כשהייתי שם, ראיתי את מקסי לועס משהו בלתי מזוהה. על הכירה היתה מחבת צבועה במשהו שחור, שלבש צורה מחשידה מאוד חבילת סוכריות מנטוס.
"אתה לא רציני." תמכתי בראשי ובהיתי במקסי, שהמשיך ללעוס את העיסה ומשך בכתפיו.
פרצתי בצחוק ודחפתי אותו הצידה, "אוי מקסי, איזה גיוון! לא מפסיק להפתיע אותי מה?"
בזמן שניקיתי את המחבת והתכוננתי לעשות מרק נקניקיות לירוי התבכיין, "אף אחד לא אוהב אותי…" כלפתע הוא החל להשתעל קשות, כנראה מקסי דחף לו את המנטוס-חביתה לגרון. חייכתי בזמן שהוספתי תבלינים, את הפסטה המבושלת ואת חצאי הנקניקיות אל תוך הסיר. למקסי אין כמעט חוש טעם, ולכן לא איכפת לו מה הוא אוכל, הוא פשוט לועס, ולועס ובולע.
לירוי בנתיים עמד כמו גולם לידי, לוטש עיניים במרק והזיל ריר. לירוי היה כל כך שונה מכולם, הוא מחליף מצבי רוח כל הזמן, וגילאים. שמתי לב שהוא מתנהג כמו ילד בדרך כלל כשאני מתנהגת כמו אמא, ואז הבנתי שמשהו לא בסדר. אני ומקסי מדברים על זה הרבה. חשבנו שיש לו בעיה נפשית, כי התפנית שלו קרתה בערך בגיל 15. אבל כשפנינו למומחה, הוא אמר שזו בעיה פסיכולוגית שנובעת מטרגדיה או מאורעות שהשאירו עליו רושם כבד מדי, ושאם לא נשלם לו, הוא לא יוכל להמשיך את הטיפול. כמובן שלא היה לנו כסף בשביל זה. אז ג'ואי ניסה לתרום מעצמו לבעיה של לירוי, אבל אז לירוי השתגע. הוא טען שהוא לא מעוניין בזרים שיגעו בו, ושהוא לא צריך פסיכולוג ולא פסיכיאטר, ובכה בזרועותי כמו ילד קטן. לא היינו יכולים לעמוד נגדו. מקסי אמר שאני עדינה מדי איתו, וכשאני לא בסביבה הוא מתנהג כמו גבר בן 23, אבל כשאני כן, אני כאילו מטילה עליו כישוף והוא חוזר לילדות.
ערבבתי את המרק בפיזור נפש, גרוני צרב פתאום. חנקתי את הכאב שנבע מהרצון לבכות והגשתי את המרק לצלחות.
"זה מוכככככככככככככככככככככככככככככןןןןןןןןןןןןןן!!!!" לירוי צווח וחטף קערה.
מקסי לקח גם, הוסיף כמעט בקבוק שלם של סחוג וחייך, "מריח טוב."
חייכתי בחזרה, ואז נזכרתי, "יש איזו מישהי אחת במשרד שכנראה חושדת. אם היא תדווח ויבדקו אותי, יראו שאני מזויפת." מלמלתי.
"או," מקסי חייך, "שברת שיא אבל, חודש שלם באותה עבודה… סחטיין!"
חרצתי לו לשון, "שים לב מה אתה מקשקש על אחותך שמכינה לך ארוחת ערב!"
"אם כבר מדברים על שבירת שיא, חש למקסי חברה כבר חודש!" לירוי דחף לו מרפקים שגרמו למקסי לגנוח.
מקסי עשה תנועה מאיימת לכיוון צלחתו של לירוי, שגרמה ללירוי למהר ולבלוע את האוכל.
חייכתי, "אוווו…. איך גילית את זה, לירוי?"
הוא בלע, "לא הייתי מגלה אם היא לא הייתה מתקשרת לפלאפון-" אני ולירוי הבטנו בו, לא ידענו שיש לו פלאפון, "שלו, נחשי איך היא קראה לו?" הוא חנק צחוק.
מקסי החל להאדים.
"איך?" חיוכי התרחב.
"מקשושפוצקי!" הוא שחרר שאגת צחוק.
"פפפט." ניסיתי לא לצחוק בגלל שמקסי החל להיראות כבר כמו חציל.
"שקט!" הוא התלונן, "רק לה מותר לקרוא לי ככה…"
"אז…" התחלתי לשהק מהניסיון לא לצחוק, "מקשושפוצקי…"
הוא דפק על השולחן, ובוא להחזיר לי, אבל פתאום לירוי קפץ, "אה!"
הבטנו בו, משתוממים.
"ג'ואי אמר שהוא יבוא לבקר!"