פגישה שנייה- פרק 7
ליאת:
אחת הבנות שהתיישבה מולי היום למבחנים הפסיכוטכניים הייתה נראית לי מוכרת. היא אמרה לי את השם שלה ומספר תעודת זהות, וצחקתי כשהבנתי מי היא.
"אנחנו סוג של מכירות," צחקתי והרמתי את מבטי מהדף, "את אחות של צור?"
"איך את מכירה את אחי?" היא חייכה. הבנתי מאיפה השאלה שלה. צור הוא לא אדם שמכיר את כל העולם, הוא לא מאלה שיוצאים ומסתובבים ומכירים אנשים, הוא לא מאלה שיוצאים הרבה מהבית בכלל. הוא כן אדם נורא חברותי, בגלל זה הוא גם ידיד מאוד טוב שלי, אבל זה בהחלט מפתיע למשפחה שלו לשמוע שמכירים אותו. אמרתי לה שאני והוא למדנו באותה כיתה, שהוא ילד מקסים, והיא צחקה ואמרה שקורעים אותו בצבא.
"תזכירי לי לאן הוא התגייס?" שאלתי. היא חייכה ונאנחה.
"הנדסה קרבית, הוא כמעט בכלל לא בבית." ראיתי את העצב על הפנים שלה, אני זוכרת שצור סיפר לי שלו ולאחותו הקטנה יש קשר מאוד טוב. אף פעם לא ראיתי אותה, תמיד שמעתי עליה, הקשר הטוב שלי ושלו נוצר בעיקר בכיתה י"ב וכשאני הייתי מגיעה לבקר לגג שעתיים, היא הייתה אצל חברים, תמיד התפספסנו. התחלתי לבחון אותה, חכמה בדיוק כמו אח שלה, גנים טובים, וכשהיא הלכה לתחנה הבאה רק נאנחתי ואמרתי שאני מתה לראות עוד אחים קטנים של חברים, לבחון עוד כמה, כי דרכם אני שומעת קצת על אחיהם שביום יום לא יוצא לי לדבר איתם. אחרי שאתה עוזב את י"ב, אתה חייב להבין איך אתה מטפח את הקשרים הטובים שיש לך, וכמה שסוגרים כמעט כל הזמן, פשוט נעלמים לך מהחיים. הנדסה קרבית סוגרים בכיף עשרים ושמונה, בדיוק כמו גיא.
בהפסקת הצהריים הסתמסתי עם רז, זה נדיר שאנחנו מצליחים לנהל שיחה של רבע שעה בהודעות אחד אחרי השנייה, ושהדילאיי הוא לא של כמה שעות. הוא אמר לי שהוא מגיע בערב לעיר, בגלל שבבוקר למחרת יש לו פגישה עם רופא, אבל שהוא ממש רוצה לפגוש אותי. חייכתי, הרבה זמן לא ראיתי אותו. עם כמה שהקשר שלנו טוב, גם הוא סוגר המון. הוא לא קרבי כמו שאר האנשים שהתרגלתי לראות בתקופה האחרונה, הוא במודיעין. אבל גם אם הוא לא קרבי- הוא סוגר בערך כמו הקרביים. אוהבים לעשות את החיים של חיילי המודיעין חיים קשים. אמרתי לו שאני ממש אשמח, ושאני כרגיל מסיימת בחמש ואחרי זה פנויה לעשות מה שאני רוצה, שאני רק צריכה לעבור בסטודיו של יפעת בשביל לקחת קטלוג חדש, כי היא ביקשה שאבוא לראות בעצמי את הקטלוג שיצא לדגמים האחרונים, ושאחר כך אני פנויה. זה בטח ייקח שעה, כי עוד נדבר קצת, ונשמע מה חדש, אבל שבסביבות הערב אני פנויה.
'תתקשר אליי כשתגיע לפה, אני אגיד לך מה מצבי.' כתבתי לו לבסוף. קיבלתי ממנו חיוך ולב, צחקתי לעצמי, סיימתי לאכול וחזרתי בחזרה לחדר הבחינות, לעוד סבב של אנשים, לעוד כמות של שאלות שחלקם מבינים וחלקם לא, ובעיקר לעוד שמות מצחיקים שאני שואלת את עצמי איך האמא והאבא חשבו לקרוא ככה לילד שלהם.
ישר אחרי הצבא, עדיין עם מדים, קפצתי לסטודיו של יפעת. היא בדיוק הייתה שם עם כלה יפייפיה, שמדדה שמלה ארוכה, לא שמלת קצפת, אלא פשוטה, נקייה, עיטורים באיזור החזה, ונראתה מדהים. היה לה שיער שטני, וראיתי את ההתרגשות על הפנים שלה כשהיא בתוך שמלת הכלה. הרגעים האלה מדהימים אותי, הפעם הראשונה ששמלת כלה מונחת לך על הגוף זה רגע שאי אפשר לשכוח.
"ליאת אהובתי!" קראה יפעת בחיוך והתקרבה אליי לתת לי חיבוק. צחקתי ונתתי לה חיבוק חזק, הרבה זמן לא הייתי בסטודיו. היא אמרה לי שהיא רק מסיימת עם ההחלטות המהירות של הלקוחה הזו, שאלה אותי אם אני רוצה לשתות משהו, ואמרה שהיא מיד תתפנה. חיכיתי על הכורסאות הנוחות שיש לה בסטודיו, אני לא יכולה רק לבוא, לראות קטלוג וללכת, אנחנו חייבות להשלים קצת פערים. אחרי עשר דקות היא הגיעה, מחייכת עם קטלוג בידיה, היא אמרה שהעוזרת שלה תטפל בינתיים באם ובת ששם והחלה להראות לי את התמונות. אני חושבת שבעיקר השמלות שהיא מכינה עושות את העבודה, אני רק מדגמנת אותן, כי התמונות יצאו פשוט מדהים. אני באמת מרגישה שזו זכות להיות חלק מהמקום הזה, לדגמן למישהי מוכשרת כמוה שבנתה את העסק הזה בעשר אצבעותיה.
"תראי איזה יפה את כאן," היא אמרה מתמוגגת, "מעבירה בדיוק את הרכות של השמלה הזו. אני באמת לא טעיתי כשבחרתי אותך לפה ליאת, את כל כך מתאימה, הטבעיות שלך, החום שאת מעבירה…"
"את באמת מרגישה ככה?" צחקתי מחויכת. היא הנהנה אליי בחיוך והשאירה את הקטלוג בידיי. היא אמרה שאני ארגיש חופשי להסתכל עליו בזמני הפנוי, אבל שבינתיים אספר מה שלומי, איך בצבא ומה שלום החברים. אז התחלתי לספר לה קצת על האנשים המוזרים שאני פוגשת, ועל האנשים הגאונים שאני פוגשת, על זה שאני עומדת לראות את רז יותר מאוחר אחר הצהריים, וקצת סיפרתי לה שאני מרגישה שהתחלתי לצאת שוב עם אנשים.
"ומשהו מתפתח?" היא שאלה בסקרנות.
"הפעם הבאה ששניהם יוצאים תהיה או עוד שבועיים או עוד שלושה. היכולת לחכות את הזמן הזה, זה דבר שמגביל אותי. קשה לי להתחייב לדבר כזה מפאת חוסר הזמן שלהם לדבר, וחוסר האנרגיה שלי לראות אם הם באמת ידבקו בזה. אז אני לא חושבת, צר לי לאכזב."
"שניים?" היא שאלה בחיוך, ובצחוק קטן. הנהנתי אליה בשקט ואמרתי שזה לא היה ביחד, זה היה אחד אחרי השני, בהפרש של כמה ימים. שלא פגעתי באף אחד, פשוט לא התחייבתי לאף אחד משניהם. שתי הפגישות היו מקסימות, אבל לא הייתי מסוגלת. בנוסף לזה, אחד מהם אמר בעצמו שהוא לא מסוגל, אז לא התעקשתי.
"והמצב הזה טוב לך? הבנים המתחלפים?"
"זה מספק אותי באיזשהו מקום, מחמיא לי שהם נמשכים אליי ומתחילים איתי, הם לפעמים מעבירים לי את הערב של יום משעמם, או את הסופ"ש בו החברים האחרים לא יוצאים. אני כן חושבת עליהם עכשיו, לדוגמא פה בשיחה, וחושבת על כמה שנהניתי, אבל אין לי את העניין הזה של הלהיקשר. זה אולי בעיה בי אבל…"
"זה גם דבר טוב, תשמעי בסך הכל את לא נפגעת אחר כך."
"אבל אם יבוא הבנאדם הנכון, שאני ארצה להשקיע בשבילו, שאני ארגיש שאיתו אני רוצה להחזיק את התקופה הקרובה, אולי זה כבר לא יילך, אולי אני כבר לא מאפשרת."
"רק עם יותם זה הצליח, תסתכלי על כל הדברים שהגיעו לפני יותם." היא נאנחה. היא יודעת הכל, על סט צילומים פותחים הכל, בחדרי חדרים פותחים הכל. היא יודעת עליי כמעט הכל כאילו היא אחותי הגדולה.
"כן… אבל יותם סיים עם העניין, לא אני בחרתי בפרידה הזו."
"אתם מדברים?" היא שאלה. הנדתי את ראשי לשלילה. היא הנהנה אליי ונתנה לי חיבוק חזק, אמרה שהיא מצטערת שהיא דיכאה אותי קצת, ואני צחקתי ואמרתי שזה בסדר, שלפעמים השיחות הכי חשובות הן אלה שקצת מדכאות אותך. היא אמרה שהיא חייבת לחזור פנימה, אבל שהיא רוצה שנשב לקפה בקרוב, ביום קצת יותר חופשי, ואיחלה לי בילוי נעים עם רז היום. מכל השיחה כמעט שכחתי שעוד יש לי תוכניות לערב.
עם טייץ גבוה שנראה כמו מכנסי עור, מגפונים עם עקב וחולצה ארוכה דקה בצבע ירוק נסעתי לכיוון מרכז העיר כדי לפגוש את רז. אחרי שהחניתי את הרכב שלחתי הודעה לצור, אמרתי לו שראיתי היום את אחותו ושממש שמחתי על כך, ושאני ממש מתגעגעת לשיחות שלנו. שאלתי אותו איך הוא מסתדר ואיחלתי לו שבוע טוב. אני לא יודעת מתי הוא יגיב על זה, העיקר שלחתי הודעה.
"שכחתי כמה את מהממת." אמר לי רז כשהתקרבתי אליו ונתתי לו חיבוק. צחקתי וחיבקתי אותו חזק, התגעגעתי אליו יותר מידי. זה טוב לי שמידי פעם יש לו תורים לרופאים, זה אומר שהוא יכול לחזור הביתה. הוא אמנם לא בבסיס רחוק כל כך מאיפה שאנחנו גרים, אבל זה לא שיש לו כל כך הרבה יציאות הביתה. הוא שניים עשר יום בבסיס, יומיים בבית. נשמע טירוף אבל זה ככה.
התיישבנו בבר, אבל אמרתי לו שאני לא יכולה לשתות כי הגעתי עם אוטו. ממילא זה לא בדיוק היה התיכנון שלי לשתות משהו אלכוהולי, אז הוא הזמין בירה, ואני הזמנתי איזה מיץ. פשוט ישבנו ודיברנו, מדברים על הצבא, על הדברים שמותר לדבר עליהם בצבא, אני עידכנתי אותו בפגישה שלי עם אופק שכבר כמעט שכחתי, והוא התבאס שזה לא באמת הלך.
"חשבת שזה יילך?" צחקתי.
"חשבתי שתשרדו לפחות לפגישה שנייה, ידעתי שהיציאות שלו הן אחת לכמה זמן אבל חשבתי שתוכלו להתמודד."
"לא יודעת…" נאנחתי, "היה טוב גם מה שהיה."
"אני מבין." הוא אמר לי בפרצוף תחמני. הכרתי את המבט הזה. צחקתי ונתתי לו מכה קטנה בברך.
"מה את רוצה? אני מרוצה! לא ידעתי שהבנאדם יכבוש אותך בכזו קלות ותמצאו את עצמם במיטה באותו הערב."
"רק כי אתה על תקן הידיד הגיי שלי, אגיד שהוא לא היה רע בכלל, חייבת להגיד שגם קלעת לטעם שלי וגם בחרת בחור טוב. אבל צר לי לבאס אותך, יומיים אחר כך הגיע אחד אפילו טוב יותר."
"ממתי נהיית כזו חיית מיטה?" הוא צחק והשתדל שאף אחד לא יישמע אותנו.
"זה פשוט קרה, זה הרגיש נכון, אז לעצור את זה? בחייאת אני לא ילדה קטנה." הוא חייך אליי ורק אמר שהוא מתפעל, זה הכל, שהוא לא הכיר את הצדדים האלה בי, שמנסים למשוך את הגברים. הוא רק נאנח וקיווה שלא השפעתי עליהם יותר מידי רגשית, ושבגלל המרחק הם רק ישקעו עוד ועוד במחשבות על הבחורה שהם לא יוכלו להשיג שכרגע בבית.
"אופק סיים את זה יקירי," צחקתי, "לא אני זו ששמתי לזה סוף."
"אבל התכוונת להתקשר?" הוא שאל. השתתקתי והסתכלתי עליו מובכת.
"יפה מאוד, אחד אפס לי."
תגובות (4)
אוהבת תסיפור הזה
אהבתי , תמשיכי :)
דיי אני מתה על הפרקים שלך. את פשוט כותבת בצורה מעולה!
תמשיכי ^*^
מתה על הסיפור שלך!!!!