פגישה שנייה- פרק 6

גיא:
"תודה על יום מדהים." אמרה לי ליאת כשהתיישבנו באוטו. הסתכלתי עליה מהופנט, פשוט מהופנט. היא אספה את שיערה בגומייה, והסתכלתי על כל תנועה שלה, על הפרופיל המושלם שלה, על החיוך הקטן שהיא מגיחה לחלל האוויר. לעזאזל, היא צדקה. לבלות איתה עוד רק גורם לי לרצות אותה יותר, לחבק אותה יותר, לעטוף את גופה הקטן. התלתלים שלה שובים אותי, הקלילות שלה, הזרימה שלה, הצחוק. זה שהיא לא מפחדת לדפוק חשבון, לא משנה לה מה יחשבו האנשים על בחורה שרצה סתם ככה לצד החוף ועושה תחרות עם מישהו, לא אכפת לה שלכלכתי אותה בגלידה, לא אכפת לה שהשיער לא יישב בדיוק באותו מקום ויישאר מסודר. היא חיה את החיים הטובים.
"לאן אני מסיע אותך?" שאלתי כשהתחלתי לצאת מהחנייה. בדיוק נעמדנו ברמזור אדום.
"רחוב יהושוע בן נון, מכיר?" היא שאלה ונשענה עם ראשה לאחור. העברתי את מבטי אליה מופתע והסתכלתי עליה. היא סובבה את ראשה אליי, מסתכלת עליי צוחקת, מנסה להבין למה קפאתי.
"בטח שאני מכיר, אני גר שם." אמרתי לה. היא הסתכלה עליי וצחקה שוב. אני יכול להתעורר עם הצחוק הזה בכל בוקר. לעזאזל, איזה צירוף מקרים מפגר. התחלתי לנסוע לכיוון הבית, כשאני שואל אותה באיזה מספר היא גרה. היא גרה שישה בתים לידי, אפילו באותו הצד של המדרכה. החיים ממש רוצים לצחוק אותי. בזמן הנסיעה דיברנו על רישיון, סיפרתי לה חוויות מהטסט הראשון והשני שלי, וגם היא סיפרה חוויות דומות. אפילו שנינו עברנו טסט שני, החיים כבר באמת מצחיקים. הנסיעה לא הייתה ארוכה, ודוממתי את המנוע כשעצרתי ליד מספר הבית שלה.
"גיא," היא נאנחה והפניתי את מבטי אליה. הסתכלתי עליה מחייכת חיוך קצר ועדיין משעינה את ראשה על משענת הראש, "אתה רוצה לעלות?". אם אני עולה זה אומר שאנחנו שוכבים, אני לא מפגר, אני לא בנאדם מטומטם. הצחיק אותי שהיא מציעה את זה, שלא אני זה שיוזם את המשך הפגישה הזו. נשארתי דומם, מסתכל עליה בחיוך קצר ואז מרכין את ראשי.
"הבנתי." היא אמרה בחיוך, גיששה אחר ידי והחזיקה בה. ממתי אני אומר לא לסקס? הרי הפעם הבאה שאני אצא הביתה תהיה בעוד אולי חודש, בזמן הזה אני וכל החברים שלי לפלוגה הולכים להתחרפן באיזה חור בארץ, מתים לאיזה בחורה שתבוא ותעשה לנו קצת כיף, חולמים על הרגעים שנהיה בבית. ומולי יושבת אחת הבנות הכי מדהימות שהכרתי בחיים, ואני מכיר אותה אולי יממה, ולא אכפת לה להוריד את כל המסכות.
"באמת תודה על יום מדהים, בהצלחה בעיקר, שמור על עצמך." היא אמרה בחיוך ופתחה את הדלת שליד הכיסא שלה.
"חכי שנייה," אמרתי כשהיא הייתה רגל אחת בחוץ, "אני אבוא."
אני חושב שאחת הסיבות שהתנגדתי בהתחלה הייתה כי ידעתי שאם זה יקרה, אני אקשר אליה הרבה יותר. מצידי לא אכפת לי לחכות עוד חודש ולראות אותה, אבל אני אהיה עסוק בזמן שהיא תחכה. היא סיפרה לי שהיא עושה יומיות, שאחרי הצהריים יוצא לה לעשות המון דברים שהיא אוהבת, אבל שהיא מתגעגעת בימי החול אל החברים שבצבא, שסוגרים ולא יכולים להיפגש איתה, שאפילו כמעט ולא יכולים לדבר איתה. אז אני? שסוגר כמעט כל החיים שלו, שכמעט ולא בבית, אני אגרום לה לשבת ליד הטלפון ולחכות לי? אני לא מסוגל לעשות את זה. לא לה, בשום אופן.
נכנסתי אחריה לבית, ושמתי לב שזוהי דירה קטנה אבל נראית דירת יחיד. שאלתי אותה אם היא גרה לבד, והיא צחקה ואמרה שההורים קנו לה יחידת דיור לבד, והם גרים בבניין הסמוך, שהם הרגישו שהיא צריכה את העצמאות שלה. זה אומר שלבחורה לא חסר כסף אם הם יכלו להרשות לעצמם לקנות עוד דירה ועוד באיזור הזה. מעבר לזה, היא נראית משופצת כמו שצריך.
"אתה רוצה לשתות משהו?" היא שאלה. הנדתי את ראשי לשלילה והיא הנהנה והתקרבה אליי. לעזאזל, אני ממש מתאהב בבחורה שאני לא יכול לקבל. היא הרימה את מבטה אליי וכרכה את ידיה מסביב לצווארי. חייכתי חיוך קטן והסתכלתי עליה, ממוגנט מהעיניים שלה ומהיופי שלה.
"איפה חדר השינה?" שאלתי אותה בלחישה קלה. היא צחקה והזיזה את ראשה והפנתה אותו לכיוון החדר. חייכתי והסתובבתי ושאלתי אותה איך היא עם שק קמח. היא צחקה, עלתה על גבי, והלכתי לכיוון החדר. סובבתי את גבי וזרקתי אותה על המיטה, ושוב היא צחקה את הצחוק הממכר שלה. עליתי מעליה, דואג ששתי רגליה יהיו בין שתי רגליי, ונישקתי לשפתיה החמימות שנלחמתי עם עצמי בשעות האחרונות שלא לגעת בהן יותר מידי. ירדתי לצווארה, כשהיא מחזיקה בחולצתי ומורידה אותה מגופי. היא סובבה אותנו, ביקשה שאתיישב, אז נשענתי עם ידיי על המזרון הנוח שלה כשרגליי מציצות מסוף המיטה. היא התיישבה עליי, מסתכלתי עליי בחיוך, והורידה באיטיות את החולצה מגופה. לרגע בהיתי בה, ביופיה, בחושניות שלה. החזייה האדומה שלה גרמה לקטנצ'יק למטה להתעורר לגמרי. היא צחקה שוב, כאילו אנחנו שני מטומטמים שלא יודעים מה הם עושים, אבל האווירה הייתה כל כך קלילה כך שלא היה אכפת לי. ידעתי שכל מה שאני אעשה יספק אותה, ידעתי שכל עוד היא תהיה קרובה אליי יהיה לי טוב, וכשהיא נישקה שוב לשפתיי וליטפה בנגיעות עדינות את הלחי שלי תוך כדי, ידעתי שאין מקום אחר בעולם שאני רוצה להיות בו.
"מתי אתה קם מחר כדי להגיע לצבא?" היא שאלה אותי כשאני עוטף את גופה כמו בכפיות, מתעלם לגמרי מהשעה, מתעלם לגמרי מכל מה שמסביב. התמכרתי אליה, לריח שלה, למגע שלה. לא מאמין שאני צריך לעזוב את כל זה.
"בסביבות חמש וחצי, אני עולה על אוטובוס לפני שבע."
"אז לא הגיע הזמן שתלך לישון?" היא שאלה וסובבה את ראשה אליי. חייכתי אליה וליטפתי את לחיה. פשוט לא רציתי לקום משם, לא ללכת לשום מקום. הייתי בטוח שחיפשו אותי, אבל ידעתי לשים את הטלפון על שקט כשנכנסתי אליה הביתה. התנצלתי שאני קם לרגע ועוזב את החיבוק החם שלי, היא נתנה לי עוד נשיקה קלה על השפתיים וקמתי לחפש את הטלפון בכיס הג'ינס שלי. ראבק, שבע שיחות שלא נענו.
"הכל בסדר?" היא שאלה וקמה אליי, עטופה בשמיכה.
"זוכרת שהייתי אמור להיות איפשהו בערב הזה?" צחקתי. היא הנהנה בשקט והרכינה את מבטה.
"מנעתי ממך מפגש של חברים הא? אני מצטערת, לא שמתי לב לשעה. הייתי אומרת לך ללכת מוקדם יותר אם הייתי זוכרת פשוט…"
"שקט כמה את מדברת…" נאנחתי וחזרתי במהירות אליה, מנשק שוב לשפתיה הרכות, מתענג על כל נשיכה ועל כל הכנות שבנשיקה הזו.
"הם לא יכעסו?" היא שאלה דואגת. צחקתי וליטפתי לראשה. נאנחתי ואמרתי שאם היא כל כך דואגת אני ארים טלפון ואתנצל, שהיו לי דברים אחרים, שאני מבטיח לכתוב להם יותר ושבטוח שניפגש בעוד חודש. היא שאלה אותי איפה הם משרתים, ואמרתי לה שהם התפצלו ליחידות החי"ר השונות. היא הנהנה אליי ונתנה לי לעשות את שיחת הטלפון המהירה. התנצלתי מראש שאני הולך לצאת לרגע מהחדר, ואיעלם לכמה דקות. לפחות את זה אני באמת חייב להם.
"יא מבריז מסריח שכמותך, איפה אתה?!" צעק עליי בצחוק אחד החברים הכי טובים שלי.
"מצטער נשמה, לא שמתי לב לשעה, הייתי גם קצת עסוק היום."
"איפה אתה? בבית?"
"לא מותק, לא בבית."
"הופה!" הוא צעק מעבר לטלפון צוחק, "שכטר אצל בחורה." שמעתי עוד קצת רעשים מהצדדים, בטח הוא דאג לצעוק את זה לכל החברים שיושבים עכשיו בבר שאנחנו יוצאים אליו בשבת בערב. בדרך כלל אנחנו שמים פס על השעות שינה בין שבת לראשון- זה קודש הפגישות האלה. יופי קודש, ואני מבריז מהם בגלל ליאת. ליאת… לא יכול לחשוב על מקום אחר שאני רוצה להיות בו חוץ משוב איתה במיטה.
"תירגע טוב?" צחקתי, "אני גם מבטיח לבוא עוד חודש."
"אתה סוגר עכשיו עשרים ושמונה יא חתיכת זונה?" הוא צחק. חולה עליו למרות הקללות.
"כן אחי מה אני אעשה, מצטער. תהנה אבל המון, מסור ד"ש לחבר'ה."
"אמסור, תהנה גם אתה, חולה עלייך."
חזרתי אחרי השיחה הזו לחדר השינה, ושמתי לב שליאת כבר שמה על עצמה קצת בגדים, חולצה רופפת ותחתונים. הסתכלתי עליה מחויך, מוצא את החולצה שלי שעל הרצפה ושם אותה על גופי. ראיתי את הפרצוף העצוב שלה, אבל הפרצוף המבין, והיא התיישבה בחזרה בקצה המיטה.
"גיא," היא אמרה והסתכלתי עליה אחרי ששמתי את הג'ינס, "תעשה לי טובה, תקפוץ לחברים שלך, עוד לא עד כדי כך מאוחר. חבל שתפסיד אותם, הם בטח לא ראו אותך המון זמן ולא יראו אותך לעוד המון זמן."
"אני מבין שממש נמאס לך ממני." חייכתי. היא נאנחה והרכינה את ראשה. שיט, נקודה רגישה? התקרבתי אליה וישבתי קרוב אליה, מלטף את ראשה. היא הרימה אליי את מבטה וראיתי את עיניה נוצצות. אני לא טוב עם בנות בוכות, לא סובל בנות בוכות.
"ליאת היה לי מדהים כל היום האחרון, ואני מצידי, לראות אותך בעוד חודש, וגם אחר כך, ולנסות לפתח מזה משהו רציני. אני רוצה שתביני שהעמדה שלי הפוכה משלך, אבל את זו שאמרת שזה פחות טוב לך, ואני לא רוצה לפגוע בך, אני באמת לא רוצה. את צודקת, אני לא יוצא המון, אין לי זמן לזה, אבל אני רוצה שתדעי שאני באמת לא אפסיק להתגעגע. אולי ברגעים הקשים של החודש הזה אני אחשוב על היום המושלם שהיה לנו. יום מושלם אחד."
"תבטיח לי שתשמור על עצמך שם, בסדר?" היא אמרה. הנהנתי אליה וליטפתי את לחיה החמה, נישקתי לשפתיה, וקמתי כדי לארגן את הדברים האחרונים שיצא לי לארגן. אני לא יודע אם אני בראש לקפוץ עכשיו לחברים, כל כך הרבה מחשבות ורגשות משתוללים כרגע, אני סתם אשב שם ואבהה באוויר, אפילו לא ארצה לצפות בבנות שעובורת בלבוש מינימלי שם בבר.
"שבוע טוב." אמרתי לה כשאני עומד בפתח ביתה, היא מחזיקה בידה האחת את הדלת, מסתכלת עליי בחיוך מבין. איפה הצחוק שלך, איפה הקלילות, די עם הרצינות והעצב, זה שובר אותי.
"שבוע מדהים," היא חייכה אליי חיוך גדול, נתנה לי עוד נשיקה קלה על השפתיים והתחלתי לרדת במדרגות של הבניין, מהורהר, שמח ועצוב גם יחד. התפקיד של השבועות הקרובים זה לעזור לי לשכוח ממנה. אני מקווה שאני אוכל.