פגישה שנייה- פרק 30- אחרון

ליאת:
באחד מימי השישי אחר כך לקחתי את האוטו ונסעתי לכיוון המרכזית כדי לאסוף את צור שחזר מהצבא, הקרבי שלי. בדרך שמעתי את השירים שאני כל כך אוהבת, והסתכלתי בחיוך כל כך גדול אל הדרך. היה שבוע מדהים, קצת יותר ביקרתי בבית, עשיתי את כל מה שביקשו ממני בלשכת הגיוס, ואפילו ישבתי לקפה עם יפעת ודיברנו קצת על המשך הדרך של החברה. היא אמרה שהיא רוצה קצת להתפתח, להגיע למחוזות חדשים, שנתחיל לפרסם קצת יותר, כי עכשיו ההכנסות יותר גדולות, ההשראות גדולות יותר, ושיחד עם הכלות המדהימות שנכנסות לסלון, יש לה גם המון רעיונות לשמלות למתלוות אל כלת השמחה שהיא בטוחה שאני אוהב ללבוש.
"אני בדיוק בדרך לאסוף את צור מהמרכזית. מה קורה?" עניתי לרז שהתקשר אליי.
"וואלה? איזה קטע, רוצה לתת גם לי טרמפ הביתה?"
"מה אתה עושה במרכזית בשישי בבוקר יא ג'ובניק?" צחקתי ופניתי עם האוטו שמאלה. הוא צחק ואמר שהוא ביקר חברים מחוץ לעיר וחזר על הבוקר כי החבר הלך לעבוד, והוא צריך לחזור הביתה לעזור בכל מיני דברים לפני שהם יוצאים אחר הצהריים למשפחה מחוץ לעיר. אמרתי לו שאני מגיעה בעוד בערך חמש דקות, ושאין לי בעיה לחכות להקפיץ אותו גם הביתה. זה לא רחוק כל כך מהבית של צור.
קודם נכנס צור לרכב, מחייך אליי, נותן לי נשיקה ארוכה על השפתיים, נשיקה אוהבת. התגעגעתי אליו בשלושת השבועות שלא ראיתי אותו. אומרים שזה לא קל לשרוד את מערכת היחסים כשהצבא כל כך מגביל, אבל אנחנו פשוט מצליחים לגרום לזה לעבוד. אנחנו לא משתגעים אם אנחנו לא מדברים כל יום, ברור לנו שהצבא דורש כל כך הרבה, ועוד יותר ברור שאם משהו קורה אז ישר תיכתב הודעה ונעדכן אחד את השני, ושכן נמצא את הזמן פשוט לדבר כשאפשר. אנחנו מצליחים לגרום לזה לקרות. זו הייתה הפעם הראשונה שאני אוספת אותו ישר אחרי הצבא, ורואה אותו על מדים, כל כך יפה. אמנם רציתי לקרוע את המדים ממנו, להיכנס איתו למיטה ולא לצאת משם במשך שבוע, רק להתכרבל בחיבוק שלו, ושהוא ילטף לי את הזרוע וינשק לי את הראש, ואני ארגיש הכי רגועה בעולם, אבל ידעתי שעוד יש לנו יום ארוך לעבור עד שהרגעים האלו יגיעו. הוא שאל למה אנחנו מחכים, ואמרתי לו שרז בדיוק גם חוזר ממחוץ לעיר ומבקש טרמפ הביתה, ושממילא לא ראיתי אותו המון זמן.
"וואי לא ראיתי את רז שנים, מה שלומו?"
"מצוין," צחקתי, "עוד רגע תראה אותו, תוכל לשאול אותו בעצמך."
חמש דקות אחר כך הגיע רז לאוטו, אחרי שכיוונתי אותו בדיוק למקום שבו עמדתי. נתתי לו כיף דרך החלון הפתוח שפתחתי כשהתקרב עם תיק קטן ונכנס למושב האחורי. הוא נתן כיף גם לצור ואמר שהוא ממש שמח לראות אותו, והתחלתי לנסוע. שמעתי אותם מחליפים ביניהם קצת צחוקים של בנים, על הצבא, על מפקדים, ומקנחים כמובן בביטוי האהוב "עד מתי". צור חיבר את הטלפון לכבל להשמעת מוסיקה ברכב, ואמר שיש שיר אחד שהתנגן לו בראש במשך כל השבוע ושככה הוא גם רוצה להתחיל את הסופ"ש. הכרתי את השיר הזה, חייכתי לעצמי. לצור יש טעם מדהים במוסיקה, הוא שומע הכל, ותמיד מוצא גם להקות שאף אחד לא מכיר.
"אני אעצור לך כרגיל בתחנת האוטובוס?" שאלתי את רז. הוא צחק ואמר שזה יהיה מעולה. עצרתי בתחנה, יצאתי מהאוטו כדי לתת לו חיבוק כמו שצריך, ואמרתי לו שידבר איתי במהלך סוף השבוע שנקבע יום שבוע הבא כדי להתעדכן.
"ביי אחי." אמר צור בחיוך ונתן לו כיף מהמושב ברכב, כשחזרתי למושב הנהג. רז התרחק קצת מהאוטו ואני חזרתי לנתיב התנועה, ממשיכה את הנסיעה עד לבית של צור.
אמא של צור החליטה לפנק אותו לכבוד החזרה הביתה, היא תמיד יודעת שהבן שלה צריך את הפינוקים כשהוא חוזר משבועות ארוכים בצבא. הצטרפתי אליהם לארוחת צהריים, באליהם אני מתכוונת לזה שישבתי עם צור עם השולחן המכובד, ואמא שלו נתנה לשנינו פרטיות. סיפרתי לו קצת יותר בהרחבה על השיחה שלי עם יפעת, הוא אמר שהוא ממש מאושר שזה יגיע לעוד מקומות אבל שאזכור שאני שלו, אז שבנים מאיזה עיר רחוקה לא יתחילו פתאום לחשוב שיש להם סיכוי איתי.
"רכושן משהו." צחקתי. הוא הסתכל עליי בעיניו היפות ואני רק לקחתי עוד ביס והסתכלתי עליו, מוציאה לשון וצוחקת. הוא חייך וליטף את ראשי. לא רציתי שהיד שלו תעזוב את המגע עם הגוף שלי.
"באמת התגעגעתי." הוא אמר לי בחיוך.
"לא, כי לי היה קל לחכות פה." צחקתי. הוא גיחך והמשיך לאכול את האוכל הטעים של אמא שלו, ואז שאל אם יהיה לי כוח לצאת היום בערב עם חברים.
"מישהו מסוים?" שאלתי וסיימתי בדיוק את הביס האחרון שלי מהצלחת.
"יש איזה חבר שלא ראיתי מלא זמן שבא להתארח אצל איזה חבר שגר פה בעיר, שאיתו בצוות. סיפור ארוך איך אנחנו מכירים. זה ממש בסדר אם את לא רוצה לצאת," הוא אמר בחיוך והניח את ידו על ידי, "אני והוא בכל מקרה בקשר סבבה, מנסים לדבר כמה שיותר."
"השתגעת," צחקתי, "ברור שנצא לראות אותו. עוד לא ממש תיכננתי את היום. פשוט אמרתי להורים שאני אהיה איתך מהרגע שתחזור מהצבא ועד שתגרש אותי. אפילו לא בניתי תוכניות. אפשר לקחת את האוטו לאן שרוצים, אפשר גם לתפוס עכשיו שנ"צ ארוך. אני רק מזהירה אותך, אני לא ארדם. ישנתי מספיק בין אתמול להיום."
"זה מה שאמרת להם?" הוא צחק והתקרב אליי, "שתהיי אצלי עד שאגרש אותך?". הוא כבר היה ממש קרוב אליי, אפו נוגע באפי. הנהנתי אליו בשקט. "אבל את הרי יודעת שאני לא אגרש אותך מפה, אז לא היה עדיף שכבר תגידי להם שתראי אותם בשבוע הבא?" חייכתי ונישקתי לשפתיו החמימות, שטעמן היה כטעם האוכל הטעים שאכלנו הרגע. התגעגעתי כל כך לתחושה הטובה הזו. שפתינו התנתקנו, ורק ידי החזיקה בלחי שלו, עדיין קרובה אליו.
"אני כל כך שמח שיש לי אותך." הוא אמר ברוגע. חייכתי וליטפתי את זיפיו. הוא קירב את ידו והצמיד את ידי אל לחיו. נישקתי שוב לשפתיו, נשיקה קצרה אבל מענגת.
"שנ"צ?" הצעתי בחיוך. הוא צחק והתרחק ממני קצת, לוקח את שתי הצלחות שהשתמשנו בהם ושם בכיור. קמתי אליו כדי להחזיר את בקבוקי השתייה אל המקרר ולעזור לו לסדר את השולחן. הוא הסתובב אליי בחיוך, נתן לי עוד נשיקה קצרה על השפתיים כשהחזקתי את שני הבקבוקים ואז אמר שהוא מבטיח שהוא יישן רק שעה, ואז נוכל לעשות כל מה שארצה. צחקתי והסתובבתי למקרר. אני באמת מתחילה להתאהב בו.
הוא ישן לידי, עוטף את גופי. הרגשתי את נשימותיו על העורף שלי, מתחילות להיות יותר ויותר רגועות, יודעת שהוא זוכה עכשיו לשינה שלה הוא קיווה במשך כל כך הרבה זמן. ידעתי שאין שום סיכוי שאני אעיר אותו שעה אחרי שהוא יילך לישון, גג אחרי שעתיים. ידעתי שגם אני לא אצליח להירדם, אבל כבר מניסיון ידעתי שאם אני אזיז את ידו מבטני קצת אחרי שיירדם, הוא לא יתעורר מזה, ואוכל לשבת לידו ולהתעסק בדברים אחרים. כל מה שרציתי זה שיהיה לו טוב. ידעתי שנוכל להשלים פערים אחר כך, לצחוק ולספר סיפורים, להיות פשוט קרובים האחד לשנייה, ולא צריך איזו תוכנית גרנדיוזית כדי להעביר את הסופ"ש הזה בכיף יחד. אז נצא יחד, נשתה משהו, נראה חברים, כולם יוצאים ביום שישי למרכז העיר, ואחר כך נהיה שוב יחד לבד. כי זה כל מה שאני צריכה- אני אוהבת את הפשטות.
שמעתי אותו מתעורר בדיוק כשדיברתי עם כמה חברים. שמעתי אותו מתמתח ואז סובבתי אליו את מבטי, מסתכלת עליו כל כך רגוע, מתעורר מהשינה כמו ילד קטן. ליטפתי את ראשו ועזבתי את הטלפון, מניחה גם אני את ראשי על הכרית ומסתכלת עליו.
"בוקר טוב." אמרתי לו בחיוך והסתכלתי עליו, נמסה מהחמידות שלו, מהרוך שלו.
"מה השעה?" הוא שאל אותי והסתכל עליי, שם את ידו על הכתף שלי.
"ישנת שעתיים." צחקתי. הוא ישן והזמן עבר כל כך מהר. המחשבות פשוט זרמו להן, התעסקתי במייל עם תמונות שקיבלתי מיפעת, כמה תמונות שלא יעשה בהן שימוש כי הן התמונות שבין התמונות, אבל שהן כל כך טבעיות שהיא הייתה חייבת לשלוח לי אותן.
"למה לא הערת אותי משוגעת?" הוא צחק והסתכל עליי.
"חייל צריך את השינה שלו, ידעתי שיש לנו גם זמן בערב, גם מחר… למה לא לתת לך לישון כמו בנאדם? להתכרבל בתוך הכפית שלך אני מבטיחה שאני אשן במשך כל הלילה הזו."
"אם כך," הוא אמר בחיוך ובשנייה עלה מעליי, שתי רגליי בין שתי רגליו, והוא מסתכל עמוק אל תוך עיניי. צחקתי והוא הזיז כמה שערות מפניי, "אין דבר ששווה יותר לקום אליו ממך." צחקתי על הקיטשיות שלו, שחיממה לי את הלב וגרמה לי להרגיש כל כך טוב. חיכיתי שינחית את שפתיו על שלי, וישק לי את הנשיקה שהוא כל כך חלם עליה במשך השבועות האלה, בדיוק כמוני. וכך היה, כל כך רגוע וכל כך נכון. כאילו רק אנחנו שם בעולם, והחדר הזה בודד מכל פלנטה אחרת, מכל שעה, מהמציאות בעצם, ויש לי רגע עם מישהו שכל כך, כל כך טוב לי איתו.
"ליאת…" הוא נאנח כשהוא לידי, נשען על זרועו ומסתכל עליי בחיוך, "אני אוהב אותך." היה משהו בתמימות שבה המילים שלו יצאו ששבתה אותי. הלב שלי דפק בחוזקה. כבר הרבה זמן לא שמעתי את המשפט הזה כשאני מרגישה שהוא באמת מתכוון למילים שלו. החזקתי חזק בידו, והרמתי את מבטי אליו, מסתכלת עליו בעיניים מחייכות ובשפתיים מחייכות. זכיתי בו. זה כאילו הסתיים פרק אלף של ההיכרות שלנו, ומתחיל פרק בית, מסקרן יותר, מעניין יותר, עם הרבה סיכונים, אבל בשביל בנאדם כמוהו שווה להסתכן. לראשונה זה הרבה זמן, ורק בדיעבד הבנתי את זה, לא השוויתי אותו לאף אחד. כבר לא היה בזה צורך. היה רק אותו ואותי, וככה טוב לי.
"אני אוהבת אותך," אמרתי לו בחיוך, "ממש אוהבת אותך."