פגישה שנייה- פרק 27

ליאת:
ניקיתי את שני הכיסאות שהיו במרפסת הקטנה שבדירה, המשקיפה על הרחוב היפה בלילה, והתיישבנו שם, גיא ואני. יושבים ושותקים. יושבים ומנסים לחשוב מי יהיה הראשון שידבר. הוא מבקש תשובות, מבקש לתת תשובות, תשובות למה? לאיזה שאלות? לשאלה למה הוא ממשיך להגיע לכאן במשך כל התקופה האחרונה, תשובות ללמה אני דוחה אותו כל הזמן, תשובות ללמה אני כן פותחת לו את הדלת כשהוא מגיע? אולי זה חזק ממני. אולי כל הפעמים שהוא מגיע לכאן מהפנטים אותי, לא יכולים לתת לי לגרום לו ללכת.
"תגידי משהו, אני מתחנן." אמר גיא ושבר את הדממה. הסתכלתי עליו, נאנחתי, והרגשתי את הדמעות פשוט מגיעות לעיניי, בלי שביקשתי אותן, סתם ככה. הוא לא צריך להגיד שאני דרמטית מידי, כי לפעמים זה פשוט קורה, והוא לא צריך להגיד כלום בצורה הקרה שבה הוא דיבר קודם. הוא יושב כאן מולי, נלחם כמו שאף אחד אחר לא נלחם בחיים להישאר איתי בקשר, אני ויותם מעולם לא הגענו למצב שאנחנו צריכים להילחם על הקשר, פשוט כשהניצוץ אבד זה הלך, הלך בשבילו. אני עוד הרגשתי כל כך חיה בקשר הזה…
"את בוכה?" הוא שאל. הוא ישב רחוק ממני, ואני סובבתי את מבטי לכיוון השני ומחיתי שתי דמעות בוגדניות שיצאו לי מהעיניים. חשבתי על כל התסכול שמציף אותי, התסכול שמגיע יחד עם האושר. כי אני כל כך מסובכת… כל כך מסובכת שאני לא יכולה להיכנס לקשר עם אחד בלי משקעים מאדם אחר. אני מחויבת כרגע, הוא יודע את זה, אני יודעת את זה, צור מתקשר או מסמס בכל יום כדי לשמוע מה נשמע כי הוא לא מוכן שנתנתק, לא מוכן שהמרחק הזה ישפיע לרעתנו. והוא עושה לי כל כך טוב… אבל גיא יושב פה מולי. בנאדם שאני מכירה כבר שלושה חודשים, שלושה חודשים של טירוף, מבקש שאני אדבר איתו בשיא הכנות, ואני לא מסוגלת. לא מסוגלת להסביר לו איך הוא מרטיט את הלב שלי.
"את רוצה שאני אלך?" הוא שאל אותי ושיחק עם שתי ידיו. הנדתי את ראשי לשלילה. הוא שב להסתכל עליי, רגוע, רק דואג. הוא ידע שאסור לו להתקרב אפילו סנטימטר אחד, אחרת הוא ואני לא נשלוט במה שיקרה, הוא ידע להיות בדיוק במקום שהוא היה צריך להיות בו.
"אוקיי, עכשיו יש לך הזדמנות לספר למה הגעת באותו יום שהגעת." אמרתי לו, מחיתי עוד דמעה קטנה והסתכלתי עליו. הוא הנהן אליי בשקט, זז לרגע בכיסא והתחיל לדבר. הוא אמר שלא עניין אותו שהוא יודע שאני רוצה מרחק, שהוא הבין את זה בגלל שמחקתי את המספר, בגלל שהתעלמתי, בגלל שלא יצרתי קשר מעצמי, למרות שאנחנו כל כך קרובים האחד לשני. הוא ידע שמבחינתי שמתי סוף.
"פשוט הרגשתי שזה סוג של שקר, אני לא יודע להסביר לך למה… הרגשתי שאת לא רוצה שבאמת אתרחק. כשראיתי את יותם," הוא אמר, "אני נשבע לך, בחיים לא כעסתי כל כך. כעסתי כי הבנאדם הזה כבר זכה בך ואיבד אותך, הייתה לו את ההזדמנות שלו, הוא כבר יכול היה להוכיח," הוא המשיך להתלהט, "ועכשיו הוא חוזר? כאילו כלום? כאילו לא ישבת ובכית עליו שעות?"
"זה לא אמור להיות ככה, אתה לא צריך לכעוס עליו. אנשים שסיפרתי להם את הסיפור, שפתחתי את הלב, שפרקתי כל כאב שהיה לי אמורים לכעוס עליו. לא אתה. לא מישהו שבהגדרה שלו זה לעבור הלאה מקשר שהתפרק."
"לכל קשר יש היסטוריה," הוא אמר והסתכל עליי, "אנחנו לא מגיעים בלי ניסיון בכלל, לא מגיעים בלי מטען מקודם, בטח שלא בגיל הזה. כל אחד מאיתנו חווה משהו אם זה על עצמו, או אם זה על החברים הכי טובים שלנו. את לא יכולה לבקש ממני לא להכניס ללב סיפור ששבר אותך."
"אבל ההיסטוריה הזו הרסה לנו את מה שהיה."
"לא ההיסטוריה הרסה את זה," הוא אמר והביט בי, "לא ידעתי על יותם כשהבנו שזה לא ימשיך, זה לא היה בגלל מטען רגשי ולא בגלל סיפור על אקסים. את לא זוכרת? את זו שאמרת שזה לא מתאים לה, שיש לנו פגישה אחת וזהו, יום אחד לנצל, יום אחד שכולו שלנו. אני גם אמרתי לך…" הוא נאנח, "מצידי להמשיך את זה, לחזור כל עשרים ושמונה ולראות אותך, להישאר נאמן, לחשוב רק עלייך, להתקשר בכל הזדמנות שאוכל. לא אני מנעתי את הקשר הזה."
"כשאתה הגעת," אמרתי אחרי שתיקה, "זה היה בדיוק אחרי מפגש שלי עם מישהו ששידכו לי. בנאדם שהיה נורא כיף איתו, ויום למחרת, כשאפילו לא חשבתי שיתקשר, הוא אמר שהוא כל כך לחוץ בצבא, שאין לו את הזמן להיכנס למשהו רציני. כשהוא אמר את זה חשבתי שגם אני לא אוכל, לא אוכל להתחייב, לא אוכל לחכות לבנאדם את כל הזמן שהצבא לוקח אותו ממני. אבל הבנתי שזה לא בשליטתי, שאני יכולה לומר שלא בא לי להתגעגע, ולא בא לי לחכות, אבל שעובדתית אני יכולה לחכות, ורוצה להתגעגע, בוחרת לספור את הזמן עד שאותו בחור יחזור בחזרה הביתה, וחוזר חלילה, עוד שבוע, ועוד שבוע."
"אני לא היחיד בזמן האחרון שסגר כל כך הרבה וחיכית לו הא?" הוא נאנח. הנדתי את ראשי לשלילה. הוא ביקש שאגיד כמה הם היו. אמרתי שלושה, כולל הוא.
"כולל יותם?" הוא שאל.
"ליותם אף פעם לא חיכיתי."
הוא ישב שותק, מתבונן בי. לא ידעתי אם זו שיחת התשובות שהוא ציפה לה, פשוט הבנתי שאני צריכה לענות לו על כל שאלה, אולי זה מה שיגרום לו להתרחק בסוף, אולי זה מה שיגרום לו להבין שיש סוף לסיפור הזה. אבל אני רוצה שיהיה סוף? האם אני באמת רוצה שהוא יפסיק להגיע ולנסות לדבר, או שאולי אני יכולה להכניס אותו לחיים שלי בדרך אחרת?
"גיא," נאנחתי. הוא הרים את ראשו והסתכל עליי, "אתה עוד רוצה אותי?" שאלתי. הוא נאנח, הרכין את ראשו ושתק. ראיתי אותו משחק בין אצבעותיו, כשאני מרגישה את הצמרמורת עוברת בגופי. מרגישה שאני יודעת את התשובה, ובגללה גם יודעת שהוא יסרב למה שאני יכולה להציע לו.
"זה לא חשוב מה אני רוצה," הוא אמר וגרם לי להרים את מבטי, "את במקום אחר עכשיו."
"כל מה שאני רוצה להגיד לך זה שאני לא רוצה שתיעלם לי מבחיים," אמרתי בלי לנשום, מוציאה את זה במהירות כדי שלא אתחרט על שום מילה. נאנחתי וקברתי את ראשי בין שתי ידיי, "אני פשוט לא רוצה שתלך. אני לא רוצה שתמשיך להגיע לדלת הזו, ולהפתיע אותי, ואז בשיחה לגרום לי להבין איזה בנאדם מדהים אתה, ואיזה חיבור יש לנו. אני לא רוצה שתחשוש מלהגיע לכאן. אבל אני רוצה רק את זה, אני רוצה רק את הידיעה שאני יכולה לדבר איתך כשקשה לי, שתוכל לקפוץ כשמתחשק לך, ושזה ייעצר שם. כי אני לא מסוגלת, גיא אני לא מסוגלת, להרוס עוד פעם קשר שהתחלתי לבנות עם בנאדם שאני רוצה." אמרתי לו, מרגישה את כל האמת שלי יוצאת החוצה. לנגד עיניי הם עלו כולם- יותם ראשון, אופק אחריו, גיא וצור. אנשים שבתקופה האחרונה פתחתי בפניהם את הלב. אחדים הרגישו משהו, אחדים לא. אני צריכה לשים סוף, אני צריכה להפסיק להתלבט. צור תמיד היה שם, תמיד מחזיק מרחוק, אז למה לפסול על ההתחלה משהו שיכול להיות כל כך טוב? למה לא לחשוב מהראש פעם אחת?
"הלוואי והייתי יכול," הוא אמר וקם ממקומו, נשען על חומת האבן של סוף המרפסת. מבטו הופנה לכיוון הרחוב שלמטה, "אבל זו תהיה טעות, טעות לומר שאני אהיה מסוגל להגיע לכאן, בעיקר עכשיו, בלי שתהיי שלי. אחותי עכשיו בבית, אחותי הגדולה," הוא אמר והביט בי, "היא שלחה אותי לכאן. היא אמרה לי שיש לי את האומץ להתמודד עם מה שיילך כאן, ואני נשבע לך ליאת, לא חשבתי לרגע שאוכל לשבת כאן ולדבר על זה ככה, על הדברים שהפריעו לי במשך כל הזמן האחרון. הבקשה שלך כל כך לגיטימית, אני באמת אומר שהלוואי והייתי יכול לעמוד בה. אבל זה יפגע בעיקר בי, ואם כל מילה שלך מכווצת לי את הלב, וכל דבר שאת עושה משפיע עליי, כל פעם שאת מסתכלת לי אל תוך העיניים, אני יודע שאני לא מסוגל להיות רק ידיד שלך."
הסתכלתי עליו, מרגישה עוד כמה דמעות מלוחות זולגות לי על הלחיים וניגבתי אותן, נושמת לאט, מבינה כל מילה שלו, ובעיקר את ההחלטה שלו, אבל מבינה שאיבדתי בנאדם שפשוט לא בא לי לאבד ושעכשיו אין עוד פתח לעוד- הוא לא יבוא וידפוק שוב בדלת, הוא לא יופיע סתם ככה כדי להמשיך לנסות להילחם. הוא לחם את המלחמה שלו, השקיע את כל כולו, וזהו, אין עוד מה לעשות. קמתי ממקומי שותקת, ופתחתי את דלת ההזזה למרפסת. נכנסתי אל תוך הבית, והוא נכנס אחריי. הלכתי בשקט לכיוון הדלת, לא מסתכלת בשעון כי לא עניין אותי כמה זמן עבר. זה הרגיש כמו שיחה של שעות. שנייה לפני שסובבתי את מנעול הדלת הסתובבתי אליו, הוא הופתע מהמעשה שלי.
"קיבלת את כל התשובות שרצית?" שאלתי אותו והסתכלתי עליו עצובה. הפנים שלו, הרוך שלו… ידעתי שאין סיכוי שלא אתגעגע.
"לצערי כן." הוא אמר. הנהנתי אליו, הסתובבתי ופתחתי את המנעול.
"שמור על עצמך, בסדר?" ביקשתי ממנו רגועה כשאני עומדת מתחת למשקוף הדלת, ומסתכלת עליו, מרגישה שעכשיו זה באמת הסוף. אם אני מחליטה שזה באמת הסוף, הוא לא יבוא יותר.
"מבטיח," הוא אמר לי, "ותמסרי לו, או תשמרי לעצמך, את זה שאמרתי שהוא זכה בך. שיעריך כל רגע, שינצל כל שנייה." הסתכלתי עליו וחייכתי חיוך קטן, כל כך קטן שהיה נראה כאילו הפה לא זז בכלל. הוא התרחק קצת מהדלת וירד במדרגות, וכמה שניות אחר כך סגרתי את הדלת. התיישבתי על הספה, בוהה בחלל הריק שהוא השאיר מאחוריו, מגלגלת במוחי את השיחה הזו, וחושבת אם יכולתי לומר משהו אחרת.