פגישה שנייה- פרק 26

גיא:
ביקשתי לצאת לאפטר מהצבא ביום רביעי אחד, הייתי חייב להיות בבית. זה לא כל כך מקובל, בטח לא כשאתה בסיירת מטכ"ל, לא הגיוני כשחביםי סוגרים עשרים ושמונה, לצאת פתאום, להיעלם אפילו לעשרים וארבע שעות. אבל במשך חודשיים נדנדתי לתאריך המסוים הזה. אחותי ובעלה הגיעו במיוחד לארץ, עם התינוק החדש, הגיעו לימים מספר, שידעתי שבאותו סוף שבוע אין לי שום סיכוי לצאת, ולהם אין שום סיכוי לבקר, כי מה זה הנסיעות האלה מהבית ועד לבסיס? ומה זה לטרטר תינוק בן כמה חודשים? מילא טיסה… הם רצו שהילד יראה את סבא וסבתא, אבל עוד נסיעה? זה כבר מוגזם. אז התחננתי שעות, שלחתי מכתבים לדה ולהא, כי אנחנו בתקופה שחשוב להיות בה בבסיס, עובדים קשה, הורגים את הגוף. אבל בשבילם, עד חצי המלכות.
במשך כל הנסיעה הביתה חשבתי כמה אני שמח לראות אותם. הפעם האחרונה שאחותי הייתה בארץ הייתה לפני שנה. הם היו בתקופה של הלידה, אמא שלי נסעה לפני כמה חודשים לבקר אותם, לראות את הבטן גדלה וגדלה. כל כך התרגשתי כשהיא שלחה תמונות משם, כשדיברנו איתם בווידאו בין מדינה למדינה. אבל זה לא כמו הדבר האמיתי.
'אתה בדרך?' סימסה לי אמא. עניתי לה בחיוב, וחזרתי לשקוע במחשבות. זו נסיעה ארוכה, ייקח לי זמן עד שאגיע העירה. הרבה עבר בחודשים האחרונים, כל כך הרבה סיפורים לא סגורים, כל כך הרבה דברים שאני רוצה לדעת איפה אני מעמיד אותם. סיפור אחד כל כך ארוך שאצלי מסרב להיגמר.
בסדר, זה נכון, אני לא יכול לשלוט טוב על העצבים שלי, כבר בתיכון אמא שלחה אותי, נגד רצוני, לתוכנית לשליטה בעצבים, כי היא הבינה שיש לה ילד שאוהב לפתור דברים בכעס ולפעמים במכות. רוסנתי שם, בסדר, למדתי המון על עצמי וכל החארטות, אבל אם אתם תגידו לי שבשביל אהבה אתה לא עושה לפעמים דברים משוגעים, אז אתם משוגעים בעצמכם. לא יכולתי לעמוד שם ופשוט לבהות בו, בבנאדם שגרם לה לבכות, שאני יודע את הסיפור ומאמין בכל מאודי שהוא היה צריך לקבל את אותו בוקס שהוא קיבל. אבל בחייאת, היה שם משהו כל כך לא בסדר, שאני חושב שהיא לא מבינה כמה הוא לא בסדר. את משאירה כל כך הרבה תקוות בכל כך הרבה מקומות, והכל מתנפץ כששלושת האנשים האלה נמצאים אצלך בדירה? מה את חושבת? זה כאילו בגדת באחד והלכת לשני, כאילו לא מצאת סיפוק אצל האחד אז חיפשת עוד אחד. לעזאזל היא כזו מסובכת, ואני לא מצליח להוציא אותה מהמוח שלי. עדיין, שלושה חודשים אחרי הפעם הראשונה שבה נפגשנו.
ירדתי בתחנה של הבית אחרי האוטובוס. בתיק יש לי כמה בגדים שחייבים כביסה, אפילו כמה בגדים של חברים שביקשו שאם אני עובר בבית לעשות כביסה מהירה, לבוש במדים הירוקים האלה שכבר נמאס לי לראות על הגוף שלי. מיהרתי להגיע הביתה, לראות אותם, לחבק אותם. עליתי במהירות במדרגות של הבית, דופק בהתרגשות על הדלת. שום דבר לא היה יכול להכין אותי להתרגשות שהייתה לי כשאחותי פתחה את הדלת עם התינוק הכי מתוק שאי פעם ראיתי. חיבקתי אותו, את הילד שאני הדוד שלו, שכחתי מהכל, מכל הצרות שיש לי בצבא, מכל הצרות שהיו עם ליאת, החזקתי ביד את אחד הדברים הכי מדהימים שאני חושב שיש בעולם הזה, דבר שהוא טוב מוחלט, והסתכלתי על אחותי עם דמעות בעיניים.
"אני כל כך מאושר בשבילך." לחשתי לה. היא חייכה אליי, צוחקת, ואמרה שהיא לא ראתה את הילד כל כך רגוע הרבה זמן. היא אמרה שיש לי את זה, שכנראה אני משרה עליו תחושה רגועה. הייתי צריך את המילים האלה.
"אוי אתה יודע מה שלחו לי במייל לפני כמה ימים?" צחקה אחותי כשהילד ינק בשקט. נשענתי על הספה, שותה שתייה מתוקה וקרה, ומסתכל עליה בחיוך. היא צחקה ואמרה ששלחו לה את הקטלוג החדש של סטודיו שמלות הכלה של יפעת אהרוני. גיחכתי והסתכלתי עליה, הם רוצים שהיא שוב תתחתן או תציין שנות נישואין עם שמלה חדשה? כנראה שהיא ברשימת התפוצות של החברה. אני זוכר את היום שמבטה נתקל בשמלה משם, וכמה ימים אחרי זה היא כבר הגיעה לסטודיו, שהיה מקושט בתמונות של דוגמניות מדגמנות את השמלות. זוכר איך פתחתי את המגזין וראיתי את התמונות האחרות, לא של שמלות הכלה, השמלות שליאת דיגמנה. כל כך יפה לעזאזל…
"אני מכיר את הדוגמנית שדיגמנה את השמלות שלבשו הבנות של רחל." אמרתי לה בצחוק, בנות דודות שלי. היא הסתכלה עליי משועשעת ושאלה מאיפה, אז השלמתי לה פער קטן של שלושת החודשים האחרונים, מהפגישה שלנו בבר, דרך הזמן שבו יצאנו, ועד לרגע שבו זה נגמר.
"ולא נלחמת על זה? גיא שכטר לא נלחם על בחורה שהוא רוצה?"
"כבר אין על מה להילחם. היא הבהירה לי לגמרי שאין לה שום רצון לדבר איתי. היא אפילו מחקה את המספר שלה מהטלפון שלי, היא הבחורה הראשונה שיש לה אומץ לעשות כזה מעשה חריף."
"וזה מה שאתה אוהב בה, שאין לה גבולות, שהיא מוכנה להיות ערמומית כדי להשיג את מה שהיא רוצה להשיג. היה לכם חיבור? הרגשת משהו?"
"את באמת שואלת?" גיחכתי. אמא בדיוק קראה לנו שהאוכל מוגש לשולחן, הרי היא צריכה מכל פעם שאחותי מגיעה לארץ לעשות ארוחה גדולה ומפוארת. רעב אני לא אצא מפה. נשארנו לשבת לעוד כמה רגעים על הספה כדי שהתינוק יפסיק לינוק בשקט, בלי שנפריע לו, ואמרתי לה שזה כבר מקרה אבוד, שחבל לי להמשיך להילחם. היא הזכירה לי את האקסית שלי, סיפור שקצת קשה לשכוח, ושהיא הייתה ערה לכל פרט בו.
"אולי תפתיע אותה? עוד לא מאוחר… לך אליה, דבר איתה, תבקש צ'אנס אחרון לשיחה. בשביל מה לחזור עכשיו כל כך מתוסכל לצבא?"
"ממש מתוסכל אני לא אחזור, לא קשור אליה אפילו, את פה בארץ, אני יכול להיות עצוב?" צחקתי. היא חייכה ונתנה לי חיבוק עם היד הפנויה שלא החזיקה בתינוק. "אבל אני לא יכול. עשיתי את זה כבר פעם אחת, זה נגמר רע."
"מתי?"
"בחודש שעבר." אמרתי לה והסתכלתי עליה נאנח. התינוק חזר לבכות, מה שאומר שנמאס לו לאכול. אחותי הסתדרה, סידרה את החולצה והרגיעה קצת את התינוק, וקמנו שנינו לכיוון שולחן האוכל. היא ביקשה שאספר לה מה היה בפגישה האחרונה, וכשסיפרתי לה היא רק נאנחה ואמרה שהיא מבינה שלא שלטתי בעצמי, אבל שזה לא היה אמור להיגמר ככה.
"מתי אתה חוזר מחר לצבא?" היא שאלה.
"מחרתיים." אמרתי והעליתי חיוך גדול על הפנים. היא הסתכלה עליי בחיוך ענק, זה אומר שיש לנו באמת קצת יותר זמן משחשבנו. המפקד הבין כמה זה חשוב לי, וראה כמה נלחמתי, הוא לקח אותי למשקית ת"ש שדיברה איתי על העניינים, ואיפשרה לי יציאה ארוכה יותר. השתפרתי מאז הזמן שהמפקד הוריד אותי לעשרים בח' מדוגמת, הפסקתי להיות אידיוט. הוכחתי את עצמי, אז כשמוכיחים את עצמך זה משתלם בסוף.
"שום דבר לא מונע ממך להגיע אליה הערב. בשבילי, לך, אחרי האוכל, סע אליה, דבר איתה."
"אני לא צריך לנסוע אליה," צחקתי, "היא גרה שני בתים מכאן." היא הסתכלה עליי בחיוך ואמרה שזו עוד סיבה ללכת אליה. הפסקנו את השיחה המרתקת, בה בכלל לא שאלתי איך להם שם, מה שלום התינוק ואיך הייתה הלידה, דברים שאין לך כוח לשאול בשיחת ווידאו. תוך כדי הארוחה הם כבר ענו על כל השאלות האלה בלי ששאלתי בכלל. התעסקתי בלאכול, לא אוכלים טוב בצבא. לקראת סוף הארוחה אחותי קמה להחליף לתינוק חיתול, ואז להשכיב אותו לישון. כבר היה מאוחר בשביל התינוק הזה להיות ער. הלכתי איתה, נתתי לו נשיקת לילה טוב, בטוח שבעוד כמה שעות הוא יתעורר בצרחות ואחותי תתעורר בשעה לא שעה, ואני אהיה עם הדלת הסגורה ובכלל לא אשמע, אבל לה יהיו האינסטינקטים של האמא שקופצים ישר כשהם שומעים את התינוק. והיא תטפל בו, ואני אשן, והיא תרגיע אותו, ואני אשן, אבל אני אדע שהוא בטוח.
"אני אלך." נאנחתי ואחזתי בכתפה של אחותי, לחשתי לה את המילים האלה כשאני עומד מעל העריסה של התינוק, עמית קוראים לו. היא חייכה אליי, נתנה לי נשיקה על המצח והמשכנו יחד להסתכל על התינוק הרגוע.
לא וויתרתי על הקינוח, העוגה המושלמת שגם אני אוהב וגם אחותי מתה עליה, המשכנו עוד לצחוק עד שראיתי שאני רוצה ללכת כשלא יהיה מאוחר מידי. היא אמורה להיות ערה בסביבות עשר, לא הולכים לישון מוקדם כל כך כשאת ביומיות. אמרתי שאני מתנצל, אבל יש לי סידור שאני צריך לעשות. אחותי הנהנה אליי כשלקחתי את הג'קט ממתלה המעילים בכניסה לבית ויצאתי החוצה, יורד במדרגות, עובר שני בתים, ועולה במדרגות לכיוון הדירה של ליאת. לא ידעתי מה אני אראה כשאהיה שם, אולי היא עם בחור, אולי היא לא בבית, לא יכולתי להתקשר כדי להודיע לה שאני מגיע. מה שיהיה יהיה.
אחרי שתי דפיקות בדלת שמעתי צעדים מתקרבים. נאנחתי ונשמתי נשימה עמוקה, וכשהיא פתחה את הדלת רק הסתכלתי עליה בחיוך קצר.
"גיא." היא אמרה מופתעת. חייכתי אליה ולא ידעתי מה להגיד. שתקתי לרגע, מנסה לנסח את הדברים שאני רוצה להגיד. הידיים שלי זזו, מנסות להסביר בתנועות מה שאני רוצה להגיד, אבל עדיין לא מסוגל.
"בוא תיכנס." היא אמרה אחרי עוד כמה שניות וזזה מהדלת. הנהנתי אליה והלכתי בשני צעדים איטיים לכיוון הדירה, שהייתה מסודרת להפליא. ראיתי שהטלוויזיה פועלת, שרוב האורות מכובים. היא כנראה ממש לפני ללכת לישון. אפילו השיער שלה היה אסוף, רטוב, כנראה היא בדיוק אחרי מקלחת. רק הפיג'מה שלה ערערה לי את השכל, זו בהחלט לא פיג'מת נערות.
"את לבד?" היו המילים הראשונות שהוצאתי מהפה. היא גיחכה והנהנה אליי, מסתכלת עליי בשילוב ידיים.
"אתה רוצה לשתות משהו? בדיוק עמדתי לקחת משהו לשתות."
"עמדת לשתות קפה? זה נראה כאילו את עומדת ללכת לישון."
"אני עייפה, סתם המחשבות קצת הורגות אותי. אז קפה?" היא שאלה בחיוך. הנדתי את ראשי לשלילה ואמרתי לה שאני רוצה רק מים, שהגעתי מארוחה משפחתית, שלא בא לי עוד שום דבר אחר. היא הנהנה אליי, הגבירה את האור שהיה מעומעם בסלון, וניגשה אל המטבח. הלכתי אחריה, בצעדים רגועים וחצי בטוחים, וברובם לא.
"את לא מתכוונת לשאול מה אני עושה פה?" שאלתי אותה כשאני נשען על המשקוף בכניסה למטבח.
"אני הרי אדע את התשובה עוד רגע, חבל על השאלה." היא אמרה לי. גבה היה מופנה אליי כך שלא ראתה את החיוך שהעליתי על פניי. היא התכופפה להוציא בקבוק מהמקרר ואני הייתי חייב להשתלט על עצמי. אני לא יכול לעשות כלום, לא עד שאבין מה המצב פה.
"הרבה זמן לא ראיתי אותך, כבר חשבתי ששכחת."
"מהסיפור? ממך?" אמרתי לה. היא הוציאה עוגיות מארון למעלה, והלכתי אחריה בחזרה לכיוון הסלון. הכל היה שקט ורגוע, מידי פעם המילים שלנו חותכות את האוויר. משהו היה מעיק בזה, אף אחד לא רוצה להיכנס ראשון לנושא שצריך לדבר עליו.
"לא יצרתי קשר כדי לשמוע למה הגעת לכאן אז, לא עשיתי שום דבר שמראה שאני רוצה שתמשיך לבוא לכאן ולהפתיע אותי, אבל אני חייבת להגיד לך, שאני מעריצה את הנחישות שלך," היא פתחה ואמרה, "זה או כי ממש אכפת לך, או כי כמוני המון דברים אצלך עדיין לא סגורים. רק בוא נשים קלף אחד על השולחן כבר על ההתחלה, שאחריו אני אבין אם תקום ותלך."
"את דרמטית מידי לערב הזה." אמרתי לה בחיוך קטן. היא נאנחה ונשענה על הספה. "אוקיי, הבנתי. תאמיני או לא, לא חשבתי שתישארי לבד בתקופה הזו."
"אם זה לא כדי לבדוק אם יש לך צ'אנס, מה אתה עושה כאן?" היא שאלה אותי והסתכלה עליי בעיניה היפות והגדולות.
"באתי לתת ולקבל תשובות."