פגישה שנייה- פרק 25

ליאת:
"התקשרת בדיוק בזמן," עניתי לצור שהתקשר ביום שבת בבוקר. קמתי בדיוק רבע שעה לפני שהוא צלצל, והייתי עסוקה בלהכין קפה נס של בוקר כשהוא התקשר. הצלחתי לדבר איתו בערך לפני שבוע, הצלחנו איכשהו להיות שנינו זמינים לטלפון בדיוק באותה שעה, והשיחה הייתה כל כך ארוכה ועברה כל כך מהר, שהבטחנו לעצמנו שננסה גם בשבוע הבא. הוא אמר לי שזה יהיה שבוע שהוא ייצא בו הביתה, אבל לא היה בטוח אם נצליח להיפגש. הוא שאל אותי אם יש לי זמן היום, ואני אמרתי לו שכל היום פנוי חוץ משהבטחתי להורים לבקר אותם בערב. הוא אמר שהוא הולך לקפוץ לחבר, אבל אז ממש ישמח לעבור אצלי. לא התראינו המון זמן.
"להכין משהו לפני שאתה תגיע? רעב?" שאלתי וצחקתי לעצמי. צור תמיד רעב, אני לא חושבת שאי פעם ראיתי את הבנאדם הזה לא רעב. הוא צחק ואמר שהוא לא צריך הכנות מיוחדות, אז אני רק פתחתי כמה ארונות כדי לראות אם יש לי מה להציע, אם הבית לא ריק. עשיתי קניות שישי לפני שראיתי אתמול את אופק, אז הבית לא כל כך ריק. הוא אמר לי שהוא בדיוק יצא מהבית לחבר, אז שהוא ידבר איתי לפני שהוא יתחיל את הנסיעה אליי. ניתקתי את השיחה בחיוך, ואז הלכתי לסדר את הכביסה בחזרה בארון, אין מה לעשות, כשאתה חי לבד יש לך מטלות שרק אתה עושה. לפחות זה מנקה לי קצת את הראש.
"אני לא מבינה…" נאנחה דנה, "למה את כזו מסובכת?"
"מסובכת," נאנחתי בצחוק והחלשתי קצת את המוסיקה שהתנגנה בסלון, "זו לא אשמתי מה שהוא בחר לעשות, זה הוא בחר לעשות את זה."
"ומה את רצית? מה הרגשת?"
"לא יודעת, שקורה משהו, אני הרגשתי טוב. אני יודעת איך הרגשתי כשנסעתי אליו לבסיס, רואה אותו לבוש במדי ב' שהחמיאו לו כמו אני לא יודעת מה, רק רוצה לרוץ אליו ולחבק אותו, לנשק אותו… אפילו לא נישקתי אותו דנה. לא יודעת מה היה מקולקל באותו ערב."
"אולי קרה אצלו עוד משהו? מאיפה לך לדעת מה קרה עשר דקות לפני שהתחיל הדייט שלכם, כל העולם יכול להתהפך."
"קיתר יש משהו דפוק אצלי, בואי נסכם את זה בזה סבבה?" צחקתי. היא צחקה גם ואמרה שהיא לא מוכנה שאדבר ככה, שאין שום דבר פסול אצלי, שזה בסך הכל הוא, והבחירות שלו, ושאני את שיא המאמץ עשיתי, שלא התנהלתי ככה מי יודע כמה זמן. היא נאנחה ואמרה שכשאני עקשנית אי אפשר להוציא אותי מהדעה שלי, אבל שבעיניה זה לא ככה, ושבעיניה היה משהו שם שאני לא יודעת, מחשבות שלו שאין לי גישה אליהן. ביקשתי ממנה שנחליף נושא, ואז פשוט דיברנו, על הצבא, על החיים, על העבודה, היא שאלה על הדוגמנות, באימפתיה גדולה יותר מהשאלות של אופק אתמול. אתמול זה היה לזרוק את כל הנושאים שהוא יודע עליי בלי להתעמק בכלום. אבל ככה הוא רצה, שאני אעצור אותו ממהלך כזה של שיחה?
"צור בא אליי עוד מעט, הוא אמר שהוא יתקשר כשהוא יגיע."
"ראיתי אותו אתמול," צחקה דנה, "יצאתי עם חברות מהצבא, ראיתי אותו, לא חשבתי שהוא יהיה באיזור הזה, זה לא כזה פופולרי בשישי בערב. תשמעי…" היא נאנחה. ידעתי כבר מה ההמשך של המשפט שלה וצחקתי. צור תמיד היה נראה טוב, אבל תמיד היה הידיד הזה שאתה יודע שיישאר ידיד שלך. לדנה בכל מקרה בדיוק התחיל משהו עם מישהו, אז היא לא יכלה לחשוב עליו יותר מידי.
"את יודעת מה תמיד אמרנו, אמרנו שתתחתנו בסוף. חכי עשר שנים, תעברי כמה אנשים, ותגיעי אליו." צחקתי ואמרתי לה. היא צחקה ואמרה שהעולם יהיה מוזר אם היא וצור יהיו ביחד, שהייתה פעם את המחשבה הזו שנפלה כשהוא התחיל לצאת עם מישהי. היא החזיקה המון זמן, הם היו יחד מעל לשנה וחצי, עד שהם נפרדו. ככה זה מערכות יחסים של י"ב שפוגשות בצבא, הן לפעמים נגמרות.
"נשאר לי חמישה אחוז בסוללה, אני כבר אדבר איתך, אוהבת אותך יפה." היא אמרה לי. צחקתי ואמרתי לה ששמחתי לדבר וניתקתי את השיחה. חצי שעה אחרי זה צלצל צור ואמר שעוד עשרים דקות הוא אצלי. ניקיתי עוד קצת את הבית וסידרתי את הסלון לפני שהוא הופיע.
"לא שינית פה הרבה." אמר צור בחיוך והוריד את הג'קט על מתלה המעילים שהיה בכניסה לדירה הנינוחה שלי. צחקתי ואמרתי לו שקצת חידשתי, קצת תמונות חדשות, שטיח חדש, אבל שהוא לא מהאלה שלא היו כאן מעל לחצי שנה, אז אין שינויים כל כך גדולים. ניגשתי למטבח להוציא שני בקבוקי בירה. הוא צחק כשהוא ראה שאני מוציאה בקבוקי בירה מהמקרר, וכשהסתובבתי כדי לשאול אותו אם הוא מתנגד, הוא רק אמר שזה בול מה שהוא היה צריך.
"מה קרה? הייתה שיחה קשה עם החבר?"
"לא איזה," הוא צחק, "סתם אבל צריך קצת לנקות את הראש. אין לי כוח לחזור לצבא."
"מתישים אותך?" שאלתי ופתחתי את שני הבקבוקים והעברתי לו אחד. הוא אמר תודה והציע שנעבור לדבר בסלון. חייכתי והלכתי אחריו, כשראיתי כמה הוא מכיר את הבית ומתיישב בנינוחות על הספה. הוא סיפר לי קצ תעל המפקדים ועל האנשים, ועל כמה שהוא נהנה ויחד עם זאת רוצה הרבה פעמים הביתה. זה אף פעם לא קל להיות לוחם, בטח לא איפה שהוא נמצא, שהם חייבים לפתוח בח' אפילו בתחנת הרכבת שנייה לפני שמתפזרים, ואז הצפוניים מפספסים את הרכבת שיוצאת בדיוק בשעה מסוימת.
"מה איתך בימים אלו? עדיין נהנית ביומיות?". צחקתי ואמרתי לו שקשה שלא ליהנות ביומיות, אבל שאני משתדלת לעשות כמה שיותר דברים כשאני חוזרת מהיומיות. הוא שאל אם אני ממשיכה לעבוד בבוטיק שמלות האופנה של אחות של דנה, ואמרתי שברור, שבדיוק יצא קטלוג חדש.
"אפשר לראות?" הוא שאל בחיוך. הסתכלתי על עיניו היפות, שהסתכלו עליי בחיוך והנהנתי אליו בשקט. קמתי, הלכתי כמה צעדים לכיוון החדר, לקחתי את הקטלוג מהשידה שליד המראה וחזרתי אליו. הוא בדק לשנייה משהו בטלפון והחזיר אותו אל השולחן. התיישבתי קרובה אליו, מגישה לו את הקטלוג בחיוך ומחכה שיפתח וידפדף. הוא עבר בין כמה תמונות, עד שנעצר בתמונה אחת, שהייתה גם האהובה עליי מכל התמונות.
"וואו" הוא נאנח ובהה בחיוך בתמונה הזו. חייכתי והסתכלתי עליו, נשענת עם ידי על הספה. הוא הרים את מבטו אליי וחייך אליי.
"די," צחקתי וקברתי את ראשי בידי, "אני מובכת." חייכתי שוב ואז שוב הסתכלתי עליו, שותקת, מחייכת. הוא היה קרוב אליי. קלטתי את תנועותיו- הוא הרכין את ראשו, הסתכל לעוד רגע על הקטלוג ואז הניח את ידו על היד שעליה נשענתי. הוא ליטף עם אגודלו את ידי ואני הסתכלתי עליו, לא זזה ממקומי. הוא הרים את ראשו אליי, מחדיר אליי את מבטו.
"אנחנו לא צריכים…" נאנחתי והשענתי את ראשי על ידי. הוא חייך לרגע, ואז התקרב עוד קצת, מחזיק במותן שלי, מצמיד את מצחו למצח שלי.
"זה לא שלא נוכל לחזור אחר כך לקשר טוב, אנחנו חזקים הרבה יותר מזה, אבל באמת… תכחישי את הכימיה?" הוא אמר. הסתכלתי על שפתיו שזזות, קרוב אליי. עצמתי לרגע את עיניי והמשכתי אחר כך להסתכל על שפתיו. ניתקתי לרגע את מצחי ממצחו, מסתכלת על כל פרצופו, שהיה קרוב אליי יותר משאי פעם היה קרוב. חייכתי חיוך קטן וקירבתי את ראשי לשלו, עוצמת את עיניי בשנייה, ונותנת לשפתיו לנחות על שלי. היה משהו שונה בנשיקה שלו, שונה מכל שלוש הנשיקות שקיבלתי בחודשים האחרונים, רגוע הרבה יותר. כאילו הייתי חייבת את זה, בעיקר אחרי מה שקרה עם אופק. הוא לא ריבאונד, אבל גם הוא לא בתקופה שהוא צריך חברה, אני יודעת את זה, אני מכירה אותו מספיק זמן. לא יכולתי להתנתק ממנו, הייתי צריכה את זה, הייתי צריכה אותו. הוא הפסיק לנשק לשפתיי, ונישק לצווארי, מעביר בי צמרמורת מטורפת. התקרבתי אליו, מרגישה את נשימותיו קרובות אליי, והחזקתי בסוף חולצתו. הוא גיחך, הסתכל עליי לרגע כדי לבדוק אם אני בטוחה, ואז הרמתי את החולצה מגופו. ראיתי את הגוף שהוא עובד עליו שנים, את העגיל בפטמה, ואז קלטתי את חיוכו הרחב.
"חדר השינה שם," אמרתי לו בחיוך כשאני מסתכלת על עיניו, "אתה בא?" צחקתי. הוא צחק וחזר לנשק לשפתיי, ואני הלכתי לאיבוד אחרי מעשיו הבטוחים. הוא ניתק את שפתיו משלי וקם מהספה, נותן לי את ידו, והלכתי אוחזת בידו עד לחדר השינה. הדלקתי אור מעומעם, הוילון עדיין היה סגור עוד מהלילה, והוא נשכב על המיטה, מסתכל עליי בחיוך. צחקתי והורדתי את החולצה הדקיקה שלבשתי, וראיתי את חיוכו הולך ומתרחב. באתי והתיישבתי מעליו, מסתכלת עליו בחיוך, מזיזה לרגע את שיערי לאחור.
"תפסיק לבהות, אתה מביך אותי." אמרתי בחיוך כשאני קרובה אליו, נאחזת בכתפו.
"לא יכול," הוא אמר ונישק לצווארי, "את יפה מידי."
"מי שמדבר." לחשתי ונישקתי שוב לשפתיו, עולה מעליו, מרגישה את ידיו החזקות מטיילות לי על הגב, פותחות את סוגר החזייה. זרקתי אותה הצידה וחזרתי שוב לשפתיו, רק לא רוצה להפסיק את האושר שאני מרגישה עכשיו.
לא היה צריך ללמד כלום, לא היה צריך לשאול, זה היה כל כך טבעי, וכל כך נכון. כאילו ידעתי בדיוק מה עושה לו טוב, והוא ידע בדיוק איפה האיזורים שמגרים אותי, איפה האיזורים שמספקים אותי, ואיך לשמח אותי. זה מדהים כמה סקס יכול להבריח לך מיליון מחשבות מהמוח. ופה, לא חשבנו אם זה נכון. פשוט עשינו, רצינו, חשקנו.
"לשכב עם ידידה שלך, צ'ק." הוא אמר לי כשהוא מלטף לגבי כשראשי על בית החזה שלו. הרמתי את ראשי וצחקתי, כשהוא מקרב את ראשו שוב אליי ומנשק לשפתיי. זה היה יותר מידי טוב, הרבה יותר מידי טוב.
"כן? זה מה שיש לך במשימות לחיים? מילא היית מקורי יותר, שלישייה או אנא אערף."
"סליחה מותק, את מקדימה את המאוחר." הוא צחק. צחקתי גם אני והנחתי את ראשי על הכרית הלבנה הנוחה שהייתה לידו. ראיתי אותו מעביר את מבטו אליי ומחייך מאושר.
"אני כל כך לא רוצה ללכת מפה." הוא אמר לי והסתכל עליי.
"אז אל," צחקתי, "אתה ממש לא חייב, אין לי עוד כלום היום, ההורים יוכלו לשרוד אם לא אגיע היום ואבוא מחר. מתי אתה קם מחר?"
"בחמש." הוא אמר. הרמתי אליו את מבטי וצחקתי. אלוהים איזה עולם מוזר, רק ברבע לשבע אני צריכה לקום בשביל להגיע ללשכה. הסתכלתי עליו בחיוך, ועם האצבע סימנתי לו להתקרב אליי, בחיוך קטן. הוא הסתכל וצחק, נשך את שפתו, וקירב את ראשו אליי. נישקתי לשפתיו, בביטחון הכי גדול שהיה לי, פשוט מאושרת ששום דבר לא היה כבד מידי, שאני לא מפחדת מהשיחה של אחרי, שהכל ספונטני, שמנסים, שבודקים, שלא צריכים לחשוב יותר מידי.
"את לא רעבה? אחרי סקס אני מת מרעב." הוא צחק. גיחכתי והסתכלתי עליו.
"למה כמה פעמים זה כבר קורה מאמי שאתה קם רעב מסקס? למה מי בכלל תרצה אותך?"
"סתם איזה יצורה אחת שקוראים לה ליאת, מפגרת קצת, מכוערת הרבה, גרה באיזה דירה מעפנה שלא שווה אפילו להתקרב אליה."
"וואלה, לא מכירה כזו. תכיר לי אותה, נשמעת מעניינת."
"לא כדאי לך להכיר אותה." הוא אמר והתקרב אליי, שם את ידו על הלחי שלי.
"למה?" שאלתי אותו בלחש, מצטמררת רק מהמגע שלו על העור שלי.
"כי היא תסובב לך את הראש." הוא לחש. ליבי החסיר פעימה. הסתכלתי עליו והרחבתי את חיוכי, מניחה את ידי על הלחי שלו ומלטפת אותה. הוא הסתכל עליי עם עיניו היפות, ויכולתי להישבע שהזמן פשוט עמד, שהשנייה הזו נמשכה הרבה יותר משנייה.
"אני מניחה שאין טעם שננהל את השיחה." אמרתי לו. הוא גיחך והרכין את ראשו ואז חזר להביט בי.
"אני מניח שאת יודעת מה התשובה שלי, ואני יכול להבטיח לך, שאני לא אתן למרחק לעצור את זה."
"תבטיח לי משהו אחד אחר, אני לא צריכה הבטחות של מרחק. אני רק צריכה שתאמר, שאם זה ייגמר, זה ייגמר טוב, ושלא תעלם לי מהחיים. אי אפשר לסיים חברות של שש שנים בגלל רגשות."
"אני לא אוכל להתמודד עם העובדה שאני אפסיד אותך, כחברה, כידידה, כמכרה, עזבי אותי מהגדרות. אז אני מבטיח, בכל מה שתרצי." הוא אמר והסתכל עליי. פותחים פרק חדש שנייה אחרי שכל הפרקים הקודמים קיבלו סוף? בטוח שהם לא נגמרו, וימשיכו לצוץ, אבל לפעמים הבנאדם הקטן שהיה שם מתחת לעין שלך כל הזמן, הוא היחיד שתישאר איתו. אז נישקתי אותו, בכנות הכי גדולה שלי, כי לו באמת האמנתי. הוא לא אחד שפגשתי כי מישהו הכיר לי אותו, הוא לא אחד שהתחיל איתי סתם ככה ברחוב. יש לנו היסטוריה שאי אפשר למחוק, אנחנו לא צריכים מספר של פגישות כדי להוכיח שזה יעבוד. צריך להחליט, ומשם לזרום.