פגישה שנייה- פרק 21

יותם:
עם כמה שאני אוהב את ההורים שלי, לפעמים יש להם משימות משוגעות. הרי הם יודעים שאני חוזר מהצבא עייף מותש ורעב, אז במקום להגיד לי "בוא, נבוא לאסוף אותך, ונכין לך ארוחת צהריים טובה" הם שולחים אותי יחד עם כל הציוד ללכת לסופר כדי לקנות מצרכים שאמא שכחה לקנות לשבת. אבל בסדר, יש תירוץ טוב, הרבה מהמשפחה מגיעים אלינו הערב ואמא באמצע הבישולים לא יכולה לעזוב את הסירים. היא צריכה להשקיע, להראות שלא משנה כמה כסף אנחנו נוציא על הארוחה הזו, המצב טוב ואנחנו בסדר, ויש לנו איפה לארח ומה לתרום. היא חייבת את זה לעצמה, אני יודע את זה, אני חש בזה.
נעמדתי באחד הסופרים הקרובים לליד הבית שלי, ואחרי שאספתי את מעט המצרכים שהייתי צריך הלכתי להיעמד בקופה. מלפניי עמדה אישה לא כל כך מבוגרת עם סל של קניות, ובמבט ראשון זיהיתי אותה. כמה שניות אחר כך גיחכתי כשהבנתי שזו אמא של ליאת. הייתי רואה אותה מידי פעם, בראשונה כשליאת אמרה לי 'בוא לפגוש את ההורים', בפעמים אחרות כשהיא הייתה צריכה משהו מהבית שלהם שלה היה חסר, לפעמים בצל, ביצים, סוכר, או בפעמים שהייתי בא לארוחות ערב בשישי. זו הייתה מערכת יחסים מלאה בהכל מהכל.
"היי גילה." אמרתי בקול קצת חלש כדי שלא כל מי שמסביב יסתכל. היא הסתובבה דרך כתף שמאל אליי, וכשהיא קלטה מי מדבר איתה, היא פתאום הרחיבה את חיוכה.
"יותם!" היא אמרה בהתלהבות, "וואו, אתה נראה כל כך שונה! אין לך כמעט שיער, אתה במדים… אוי שאלוהים ישמור אותך…" היא התחילה להיאנח. היא הזכירה לי את הדודות שלי, שבפעם הראשונה שהן ראו אותי על מדים הן כמעט קיבלו שבץ. באמת לא ראיתי את גילה המון זמן, הגיוני שהיא תהיה מופתעת לראות אותי כאן על מדים.
"מה שלומך? איפה אתה נמצא עכשיו?" היא שאלה. אהבתי אותה, מאוד. היא הייתה אמא חמה, פחות לחוצה מאמא שלי, יותר מתוקתקת מאמא שלי. היא הייתה מאורגנת פי כמה, כשאמא שלי היא מהמבולגנות שאני מכיר. צחקתי ואמרתי שאני נמצא עכשיו בצנחנים, שבדיוק לפני כמה שבועות עשיתי את הצניחה הראשונה שלי במסגרת הצבא, והיא חייכה ואמרה שהיא כל כך גאה בי. ביקשתי שתספר לי מה שלומה, והיא אמרה שאצלה הכל בסדר, החיים רגילים, עבודה, בית, משפחה, שהיא לא רואה את ליאת כמעט בכלל אבל לא נורא.
"אתם בקשר?" היא שאלה. חייכתי חיוך קטן והנדתי את ראשי לשלילה. אני לא יודע למה אני כל כך נחמד אליה, אבל לא יכולתי פשוט להתעלם מזה שהיא עומדת לפני. היא קיבלה אותי מהרגע שנכנסתי למשפחה הזו הביתה, והיא אף פעם לא שפטה אותי. ליאת הייתה מספרת לי כמה היא מחבבת אותי, וכמה היא שמחה שאני הוא החבר שלה, ולא מישהו אחר.
"אתה יודע…" היא נאנחה והתחילה להעמיס את הדברים על המסוע. עזרתי לה ושמתי דברים מתוך העגלה לפני הקופאית, "הייתי צריכה לכעוס עלייך, לא היה קל לבת שלי אחרי הפרידה. אבל לא הייתי מסוגלת לכעוס עלייך. הפכת לבן של המשפחה, ועל משפחה, בעיקר משפחה כמו שלנו, פשוט אי אפשר לכעוס, על מעשים, על טעויות. אני לא אומרת שהייתה לך טעות להיפרד ממנה, בחרת והרגשת את מה שהרגשת, אבל לא יכולתי לכעוס על הפרידה. אז קיללתי אותך ביחד איתה, כמו שהיא רצתה, כדי שהבת שלי תהיה מאושרת, אבל בתוך תוכי אמרתי שעשית את מה שעושה לך טוב."
"היא באמת הייתה במצב כל כך רע?" נאנחתי, מרגיש את החמימות שבליבה של גילה כשהיא אומרת לי שלא מפסיק להיות לה אכפת ממני. היא לא מהאימהות הנודניקיות, חלילה, היא אחלה של בנאדם.
"אני אחסוך ממך את זה, חבל שתשמע." היא אמרה בחיוך קטן.
"כבר הבנתי לבד." אמרתי לה. היא נאנחה והסתכלה על הקופאית, שהייתה בדרך לסיים להעביר את הדברים האחרונים, כשאורז השקיות עמד מהצד השני של הקופה. נאנחתי ועמדתי שותק, מסתכל על גילה, רואה אותה מוציאה את כרטיס האשראי אחרי הקראת הסכום, מת להגיד משהו, אבל פשוט לא יודע מה לומר.
"גילה," אמרתי כשהיא הכניסה את כרטיס האשראי בחזרה אל הארנק, "יש לי כמה מוצרים. אני אשלם במהירות ואעזור לך להעמיס את השקיות לאוטו, בסדר?"
"התכוונתי להציע לך טרמפ הביתה, אני לא רוצה שתלך סתם עם התיק הענק ועם שקיות."
"טרמפ? הבית שלי ממש בסוף הירידה." חייכתי אליה ושמתי את סלסלת המוצרים על המסוע.
"בקטנה," היא צחקה, "אני ארגיש שעזרתי לחייל." חייכתי אליה וחיכיתי שאסיים עם כל הקנייה. זה הלך בקלות, שילמתי על הקנייה והלכתי אחריה, יחד עם השקיות שלי והתיק הגדול. שמתי את השקיות שלי ואת התיק הגדול במושב האחורי ואז עזרתי לה להכניס את השקיות לבגאז'. נכנסתי אחריה לאוטו, מתיישב במושב ליד הנהג. היא שאלה אותי מה שלום ההורים, ואני סיפרתי לה שהם בסדר, שאנחנו מתכוננים לארוחה משפחתית גדולה שיש לנו הערב. היא שאלה אותי כל כמה זמן אני רואה אותם, ואמרתי לה שאני לא רואה אותם לעיתים קרובות כל כך כי אני סוגר המון בצבא, אבל שאני משתדל להיות איתם ועם האחים כמה שיותר כשאני חוזר הביתה.
"זו הייתה נסיעה קלה" היא אמרה כשדוממה את המנוע ליד הכניסה לבניין שאני גר בו.
"גילה," נאנחתי, "את צריכה לשנוא אותי, את צריכה לכעוס עליי, אני לא הייתי בסדר בסוף הקשר עם ליאת, יש לך כל זכות לא להתנהג אליי יפה. אבל אני רוצה שתדעי שאני באמת מעריך את זה."
"אם יש משהו שאני יכולה לבקש ממך בתור אמא, זה רק שהכל יישאר נקי, בנוח. שלא תרגיש ותתחרט על זה שסיימת קשר באופן כל כך פוגע, באופן שימשיך לרדוף אותך גם אחר כך. שתסיים עם זה בצורה הכי נכונה שתוכל, שלא תפגע בך, ולא תפגע בה."
"אני חושב שאני כבר לא יכול לתקן את זה." אמרתי לה, עדיין יושב לידה, כשהחגורה כבר הותרה ממקומה.
"הבת שלי עקשנית רצינית, כל כך עקשנית בעיקר בדברים שחשובים לה. אני לא יודעת איך הכל הסתיים," היא אמרה והסתכלה עליי, "אבל אני בטוחה שלא משנה מה קרה, היא לא שונאת אותך, זה לא שהיא תעיף אותך מהבית או תטרוק לך את הדלת בפנים," היא אמרה ואני גיחכתי לעצמי כי זה כבר כמעט קרה, "ואכפת לה ממישהו שגרם לה אושר לתקופה מאוד ארוכה." היא אמרה וגרמה לי להרים אליה את מבטה, עצוב קצת, קצת מתגעגע. אני לא חושב עליה הרבה, אני בעיקר מנסה להמשיך הלאה, מנסה להבין שעשיתי משהו שהוא נכון כשנפרדתי ממנה, כשרציתי ללכת למקום אחר, פחות מחייב, כי ידעתי כמה יהיה לי קשה כשהיא תהיה איתי ורחוקה ממני. אבל הכל מתפרץ שוב, הדברים שרק מזכירים לי אותה וגורמים לי לרצות להרים אליה טלפון, ואולי בכלל אפשר לעשות את זה בלי מחויבות?
"גילה תודה רבה, על הכל." נאנחתי.
"בכיף מתוק, לעזור לך לקחת את הדברים החוצה?" היא שאלה. הנדתי את ראשי לשלילה בחיוך, פתחתי את הדלת והוצאתי את הדברים מהמושב האחורי. נעמדתי מסתכל על גילה מהחלון הפתוח בצד ימין, אומר לה שוב תודה ומשחרר אותה לנסיעתה. עכשיו איך אני אוכל להתרכז בארוחה משפחתית?