פגישה שנייה- פרק 2

ליאת:
בערב ירדתי מהמדים. הרגע הכי כיפי ביום זה לחזור הביתה ולתלות את המדים. אני לא אוהבת לקפל אותם בארון, אני אוהבת שיום למחרת הם נראים כאילו הרגע יצאו מגיהוץ. בדרך כלל בסופי השבוע אני מכבסת אותם ותולה לייבוש, ואז גם מגהצת. מגיל צעיר אהבתי את זה ששמים את הבגד על המגהץ ובעזרת קצת חום הוא נהיה חלק יותר.
מצחיק לתאר את זה ככה, כי גם הרגעים שאני שמה את השיער מלא התלתלים שלי בין מהדקי המחליק זה הרגע שבו הדבר הופך לחלק. אבל הפעם החלטתי לצאת הרבה יותר נקייה. רציתי שיראה אותי כמו שאני- לכן השארתי את התלתלים, רק ניפחתי אותם קצת בעזרת קרם, שמתי ג'ינס שחור וגבוה יחד עם חולצה בצבע בורדו ונעלתי נעלי עקב בצבע שמנת. קלאסי, לא צריך יותר מזה. מצד אחד צריך להיראות מתוקתקת, מגיעה מבית טוב, ומצד שני לא צריך להשקיע יותר מידי. אין סיבה להוציא את שמלות הערב שיש לי בארון.
בסביבות השעה עשר נפגשנו במרכז העיר. רבים יכולים להגיד שזו שעה מאוחרת, בעיניי זו שעה אידיאלית. לא קבענו לשבת במסעדה, קבענו לשבת בבר, זה אחרת. אווירה שונה, אנשים אחרים, שעה שונה. משהתקרבתי לבר כבר ראיתי בנאדם יושב לבד בשולחן לשניים בחוץ ומחייך לכיוון ממנו הגעתי. כשהתקרבתי אליו הוא כבר קם לקראתי.
"אופק נכון?" שאלתי בחיוך.
"אהלן ליאת." הוא אמר בצחוק ונתן לי נשיקה על הלחי. חייכתי אליו והתיישבתי מולו בזמן שאני מעבירה למולי את דף המשקאות שהיה על השולחן.
"דמיינתי אותך אחרת לגמרי." אמר לי אופק בצחוק. הרמתי את עיניי והסתכלתי עליו בחיוך. חיוך טוב, לבוש יפה, חולצה יותר מהודרת משחשבתי שהוא צריך לבוא איתה, שיער חום כהה קצוץ, כיאה לחייל, ועיניים שאפשר להיבלע בהן.
"מה דמיינת?" שאלתי בחיוך והסתכלתי עליו.
"שיער חלק בראש ובראשונה, משקפיים אפילו."
"וואלה? למה? מה הסגיר אותי?" צחקתי.
"הקול הרציני, השנינות. אנא אערף אל תשפטי אותי על פי איך שאני מדמיין בנות שאני מדבר איתן בטלפון."
"חלילה ממש לא שופטת, נורא מסוקרנת. אני הייתי יותר מידי עסוקה אז לא התעסקתי בלנסות לנחש איך אתה נראה."
"מה את עושה בצבא?" הוא שאל אותי והמלצרית בדיוק הגיעה לשולחן שלנו. הוא ביקש חצי ליטר של בירה כלשהי, ואני רק ביקשתי קוקטייל קטן ומתוק. הכרתי את הבר שהתיישבנו בו אז כבר ידעתי מה להזמין.
"אני מאבחנת פסיכוטכנית," אמרתי בחיוך והסתכלתי עליו, "ומידי פעם עוזרת בכל מיני עיניינים בלשכת גיוס."
"כיף להיות קרובים לבית?" הוא שאל וחייך אליי.
"כן, יש לזה את היתרונות של זה. אני יכולה לעשות המון דברים אחרי שעות הצבא, דברים שנותנים לי להמשיך את החיים הפרטיים גם בזמן המסגרת הזו."
"כמו מה?" הוא המשיך להתעניין. צחקתי על רמת ההתעניינות שלו.
"זה מסובך.. אולי בהמשך הערב," חייכתי אליו, "ואתה? איפה אתה משרת?"
"אני בגולני," הוא אמר, "קשה אבל מאתגר. אני גם מת על האנשים אז זה בכלל עוזר." המלצרית הגיעה בדיוק אחרי המשפט הזה לכיווננו, והגישה לנו את המשקאות. אופק פנה אליה שנייה לפני שהלכה וביקש שמונה שוטים של וודקה. הסתכלתי עליו בהרמת גבה, והמלצרית הנהנה והתרחקה מאיתנו.
"שמונה?"
"ארבעה לי וארבעה לך. מהדבר הקטן הזה שהזמנת את לא באמת תהיי שיכורה."
"ואני צריכה?" שאלתי בצחוק.
"אני צריך, קצת לנקות את הראש, להיות בראש טוב. והחוק שלי, מי שאיתי שותה איתי."
"זה אומר שאת החברים שלך אתה מכריח לשתות המון כשאתה מחליט שבאלך להשתכר?"
"לא מכריח, אבל חבר אחד תמיד מצטרף." הוא חייך ועשה איתי לחיים עם כוס הבירה שלו וכוס הקוקטייל שלי.
אחרי שעה וחצי ואחרי שכל שמונת השוטים כבר נגמרו, האווירה הייתה הרבה יותר קלילה. הוא סיפר לי על עצמו, על התחביבים שלו וסיפורים של החבר'ה מגולני, ואני סיפרתי לו על החברים הטובים שלי, על השטויות בבסיס ועל בקשות לא הגיוניות שמידי פעם נדרשתי לקיים. הוא כבר מזמן הזמין את כוס הבירה השנייה, ואני הסתפקתי בזה שאני קצת בראש, אבל לא שיכורה לחלוטין. במצב של שכרות הוא יכול היה לעשות בי ככל העולה על רוחו ולנצל אותי. חבל עליו, נראה ילד טוב.
"אז מה הקטע עם מערכות יחסים? יש סיבה שאת לא רוצה להתחייב?" הוא שאל.
"אני והאקס שלי נפרדנו לא לפני המון זמן אחרי מערכת יחסים של מעל לשנה. אני לא ממש מרגישה שאני יכולה להיכנס למשהו עמוק ואינטנסיבי עכשיו מחדש."
"אני מבין." הוא אמר רגוע ורציני יותר, רציני פי כמה מהאווירה המצחיקה ששנינו היינו בה כמה שניות לפני כן.
"ואתה?"
"רווק בשנתיים האחרונות, בנות מתחלפות.. לא משהו שהוא עיקבי."
"בנות מתחלפות ללילה?" שאלתי סקרנית ובמבט תחמני.
"גם." הוא צחק וחייך אליי. הוא כבר היה הרבה יותר שיכור ממני. ועדיין, יכולתי לראות בו את הרצינות שלא לגמרי נעלמה.
"נזמין חשבון לפני שתימרח פה על השולחן מאלכוהול?" גיחכתי.
"רק אבקש כוס מים ונזוז." הוא אמר בחיוך וקרא למלצרית. הוא ביקש כוס מים ואת החשבון ואני הוצאתי בינתיים מהכיס שטר של מאה שקל.
"מה את חושבת שאת עושה מצחיקה?" הוא שאל והסתכל עליי. הסתכלתי עליו לא מבינה, בודקת אם הוא כבר איבד את זה.
"את לא צריכה לשלם על שום דבר. בחייאת, דייט או מה?"
"לא בכל דייט הגבר חייב לשלם." אמרתי מיד בחיוך.
"לא בכל אחד, איתי כן." הוא אמר בחיוך וקרץ לי. צחקתי והכנסתי את השטר בחזרה לכיס. הוא שתה את כל כוס המים בשלוק אחד ושילם בכרטיס אשראי.
"משכורת של חייל קרבי שווה את זה?"
"זה בערך כפול ממה שאת מקבלת, אבל זה לא באמת שווה את כל העבודה. שורדים." הוא חייך אליי ונראה שחזרה לו קצת הפיקחות.
חלקנו מונית בחזרה הביתה, מסתבר ששנינו גרים די קרוב האחד לשני. העצירה הראשונה הייתה אצלי, עשר דקות בערך אחרי שעלינו על המונית. כביש ראשי ממרכז העיר מביא אותך בשנייה הביתה. המונית עצרה בפתח הבית ואופק פתח גם את הדלת שלו כדי לצאת. עוד כשנכנסנו הוא אמר לי שלא נעים להגיד ביי מתוך המונית, ושהוא יצא להגיד לילה טוב כמו שצריך. חינוך טוב.
"נהניתי הערב." הוא אמר לי בחיוך כשהוא עומד קרוב אליי. חייכתי אליו והסתכלתי על עיניו. הוא רכן קדימה ונישק לשפתיי, ואני הרגשתי בטוחה כדי לערב בנשיקה הזו גם את הלשון ולקרב אותו אליי.
"אתה רוצה לעלות?" שאלצי אותו והסתכלתי על עיניו, קרובה אליו ומחזיקה בחולצתו. הוא הנהן אליי בשקט וחייכתי חיוך קטן.
"שחרר את המונית לפני כן," צחקתי, והוא חייך, זז מהמונית, שילם לה והיא נסעה. מדרגה אחר מדרגה עלינו לכיוון הבית, והרגשתי שאין אפילו טיפה של מתח באוויר. הערב היה קסום אז למה לא לסיים אותו יחד?