פגישה שנייה- פרק 19

אופק:
ישנתי כמה שעות, וכיוונתי שעון מעורר לסביבות השעה ארבע וחצי. לא הבנתי למה אני כל כך משקיע בבחורה, אבל לא יכולתי לתת לה ללכת בבוקר בלי שנחליף יותר משתי המילים שהעברנו. אני יודע שאני סיימתי את כל הסיפור כשצלצלתי אליה ואמרתי לה שאני לא רוצה להיכנס למשהו רציני, אבל לקחת אותה לעוד מקום זה לא אומר שאני מפתח משהו רציני, שאני גם לא מחפש. אני פשוט רוצה איתה עוד פגישה אחת, פגישה שנייה.
"ליאת," לחשתי בשקט אחרי שירדתי למטה לחבורת הבנות הישנות. ליטפתי את כתפה והיא פקחה עיניים עייפות, והסתכלה עליי מופתעת. הממזרה הצליחה לתפוס את הספה ולישון שם, כל השאר כנראה פשוט נשפכו על הרצפה ונרדמו בשניות. היא שפשפה את העיניים ואז קמה למצב של ישיבה כשהיא מסתכלת עליי, מביט בה מהצד השני של הספה.
"מה השעה?" היא שאלה.
"רבע לחמש." לחשתי. היא פקחה את עיניה בהפתעה והסתכלה עליי בחיוך.
"ישנתי אולי שלוש שעות, מה קרה, הכל בסדר? תן לישון." היא חייכה. צחקתי ואמרתי לה שאני יודע שעדיין די אמצע הלילה, או תחילת הבוקר המוקדמת, אבל שאני מבקש ממנה לבוא איתי.
"נפלת על השכל או משהו?" היא צחקה. הנדתי את ראשי לשלילה וחייכתי אליה, עדיין שותק ומחכה שהיא תחליט מה היא רוצה לעשות. ברור שהיא יכולה לדחות אותי, ברור שלצאת לטיול בשעה חמש בבוקר זה דבר משוגע. אבל הייתי חייב לנסות.
"אוקיי." היא אמרה אחרי דקה, "רק תן לי להתארגן ואני באה." חייכתי אליה וראיתי אותה יוצאת מהשמיכה והולכת לכיוון חדר האמבטיה. בהיתי בגוף שלה שמתרחק ממני. לא יודע להסביר למה התגעגעתי אליה, אבל התגעגעתי אליה.
אחרי שהתארגנו, היא שטפה פנים ושמה את הג'קט שהיא הורידה לשינה, ואני שמתי חולצה קצרה ואת הסווטשרט שבאתי איתו לכאן, יצאנו בשקט מהבית. היא הלכה יחד איתי לכיוון האוטו ונכנסה למושב שליד הנהג. עוד היה חשוך בחוץ, בדיוק כמו שרציתי, כשאני קולט את השמיים מתבהרים טיפה תוך כדי הנסיעה, קצת פחות שחורים מקודם.
"אתה די משוגע אתה יודע?" היא שברה את השתיקה וצחקה. העברתי את מבטי אליה לרגע, עדיין צריך להיות מפוקס על הכביש למרות שכמעט ואין מכוניות שיפריעו.
"אני עדיין לא מאמין שבשבת שיש לי לישון אני מבלה באוטו בחמש בבוקר."
"היי, אני לא בחרתי בזה," היא צחקה, "יכולת לישון עוד כמה וכמה שעות אם רק היית רוצה."
"ומה את חושבת? שהייתי נותן לך ללכת בלי לדבר איתי עוד קצת?" חייכתי. היא הביטה בי בחיוך קטן ונשענה עם ראשה על משענת הראש. היא שאלה אותי אם הנסיעה עוד ארוכה, ואמרתי שיש עוד בערך עשר דקות עד שם. אלה מהדרכים היחידות שאני מכיר בעל פה, אולי בגלל כמות הבחורות שהבאתי לשם. זה נשמע די נורא, אבל היו עוד חמש בנות שהסעתי אותן לשם. זה כמו החוק שכשאני שותה, שותים איתי, או החוקים המפגרים שיצרתי לעצמי, שמוצבים כמסכות על האופי שלי. אני לא יכול לחשוף את כולי, בטח לא אם אני רוצה לראות לאן זה מתפתח. סיפרתי לליאת המון דברים בפגישה היחידה שהייתה לנו, אבל כפול מזה לא סיפרתי, המון דברים שהרבה יותר משמעותיים אצלי, הרבה יותר עמוקים אצלי. דברים שאני מפחד שידעו עליי. תמיד אהבתי להיות מסתורי, זה גם תמיד שמר על זה שלא אפגע.
"אז איך בצבא? שורד בגולני?"
"לא קל," צחקתי, "אבל אין ברירה. אני בסופו של דבר אוהב את מה שאנחנו עושים, את הקושי, את המשימות, את המסעות. לפעמים יש ימים שלמים שלא עושים כלום, ויש ימים שמרגישים שלושה ימים באחד. ואין שגרה, כמעט ואין שגרה עדיין, ואת זה אני אוהב. שגרה יכולה להרוג אותי."
"אם היית בתפקיד כמו שלי היית מתחרפן," היא אמרה ופניתי ימינה, מתקרבים. היא צחקה ואמרה שרוב מה שהיא עושה זה שגרה, השגרה הזו של לבוא בשעה הזו וללכת בשעה אחרת, ובאמצע לעבוד קצת, לפגוש כמה אנשים, לעשות כמה דברים שהמפקדת אומרת.
כשהיא סיימה לדבר הגענו לפסגה, והחניתי את האוטו ליד ספסל משפחתי מעץ. היא חייכה והסתכלה עליי. הוצאתי את המפתח ואמרתי לה שהיא יכולה לצאת. יצאתי מהאוטו והגעתי לכיוונה, עדיין היה קצת חשוך אבל השמיים כבר היו יותר בהירים.
"לקחת אותי לראות זריחה?" היא שאלה כשהתקרבתי אליה. היא נשענה על האוטו והסתכלה עליי בחיוך. העליתי חיוך גדול על הפרצוף, והסתכלתי עליה בצחוק של ילד והנהנתי. היא צחקה ואמרה שנלך למקום שאני רוצה לשבת בו, ובדרך כשהלכתי לצידה היא אמרה שהרבה זמן היא לא התיישבה וראתה זריחה, שהיא הייתה עושה את זה מידי פעם כשהיה בא לה להירגע מימים לא קלים.
"אתה יודע," היא אמרה כשהתיישבנו על הדשא, מסתכלים על הנוף שנשקף מתחתינו ועל השמיים שרק נהיים בהירים יותר, "נורא הערכתי את הכנות שלך בשיחת הטלפון לפני שלושה שבועות. הרי יכולת כמו מניאק לשכב איתי ולא להתקשר יותר, אבל במקום שאני אשב ואדפוק לעצמי את הראש בכמה אני מפגרת והוא לא יתקשר, פשוט אמרת למה לא תתקשר, דבר שממה שהבנתי לא קשור למה שהיה בינינו, אלא לזה שאתה פשוט לא בתקופה שזה מתאים לך, די כמוני. לא שיקרתי לך כשאמרתי לך שאני לא בקטע למשהו רציני."
"ועדיין?" שאלתי והסתכלתי עליה, על הפרופיל היפה שלה, שנראה כמו ציור בנוף הזה. היא נאנחה והרכינה את ראשה. הסתכלתי עליה ונשכתי את שפתיי.
"זו אנחה של כן או אנחה של משהו השתנה בשלושת השבועות האחרונים?"
"השני." היא אמרה והסתכלה עליי. הנהנתי אליה וחייכתי חיוך קטן. מה לעשות? לא פעלתי בזמן. אם הייתי רוצה אותה עוד ברגע הזה, לא הייתי אומר לה שזה צריך להיגמר. תכלס זו בעיה שלי, והגיוני שהיא המשיכה הלאה בשלושת השבועות האחרונים האלה. גם אני לא מצאתי את עצמי חושב עליה בימים בבסיס, חשבתי על המון דברים, ורק מידי פעם היא הגיחה למחשבות. אבל לראות אותה שוב שם בבית, כשהיא לא דופקת חשבון אם לשלוח הודעה או לא, אלא פשוט רוצה להגיד שלום באופן הכי קליל והכי נחמד, זה שובה אצלה, אין מה לעשות.
"וזה משהו רציני?" שאלתי.
"אני לא יודעת," היא אמרה, "זה עוד רק בהתחלה, נראה מה אני חושבת בקשר לזה."
"כי עדיין, ולמרות הכל, את לא רוצה משהו רציני?" המשכתי לשאול, מתעניין כל כך במחשבות של הבחורה הזו.
"אני לא יודעת אם אני בנויה לזה." היא אמרה. כשהסתכלתי עליה, קלטתי מאחוריה את השמיים מתבהרים כמעט לגמרי, והנחתי את ידי על כתפה ואמרתי לה להסתכל אחורה. ישבנו בשקט, אחד ליד השני, מסתכלים בשמש העולה על הארץ, פתאום במהירות. תוך עשר דקות זה לגמרי היה תחילתו של בוקר, האור לא היה גבוה, אבל היה ברור שכבר לא חושך, וכבר לא לילה. הסתכלתי בשעון שלי, ראיתי שזו באמת שעת הזריחה. הגענו לכאן בדיוק בזמן.
"אני יכול לומר משהו ולהפריע לרגע הזה?" צחקתי. היא העבירה את ראשה אליי, הנהנה וחייכה חיוך גדול.
"אם במקרה משהו חס וחלילה לא יעבוד, ותרגישי ששם זה לא עבד, תרימי אליי טלפון. אני לא…" נאנחתי וגירדתי בראשי, "אני לא יכול להבטיח כלום, זה נורא קשה לי המצב הזה, בעיקר עם מה שקורה בצבא, אבל עשית לי משהו," הרמתי את ראשי והסתכלתי אליה, "אז אם יש עוד צ'אנס, תגידי לי." היא חייכה חיוך קטן ואז העבירה את מבטה אל הנוף, ואני עדיין הסתכלתי עליה, נאנחת ומרכינה את ראשה בחיוך קצת מובך, קצת ילדותי אבל מקסים. היא הניחה את ידה על הברך שלי מה שגרם לי לצמרמורת קלה.
"מתי אתה יוצא בפעם הבאה?" היא שאלה והסתכלה עליי.
"כרגיל, עוד שלושה שבועות, באמצע השבוע השלישי." היא חייכה וקמה, ואני הסתכלתי עליה מלמטה, מנערת את הדשא שחשבה שנדבק למכנסיה. "נחזור?" הנהנתי אליה בשקט והלכתי אחריה, נותן עוד מבט אחד אל הנוף היפה הזה שאני רוצה לשמר בזיכרון לשלושת השבועות הקרובים.
"אני לא אוהבת לחשוב על המצב של אם זה לא יעבוד," היא שברה את השתיקה תוך כדי הנסיעה. ידעתי שעוד מוקדם לחזור הביתה, ואף אחת עוד לא תקום, אבל לא היה לי מקום אחר לנסוע אליו. "מאז יותם איבדתי את היכולת להאמין בקשרים האלה, כי תמיד השוויתי אליו," היא נאנחה בעצב, "אבל אני מבטיחה. אם משהו לא יסתדר, ככל הנראה שאני ארים טלפון. אני לא יכולה לשקר לעצמי שאני לא מרגישה שיש חיבור."
"רק אל תעשי משהו שתתחרטי עליו." נאנחתי כשאני מסתכל על הכביש, לא יכול להסתכל עליה כי אז אקלוט במבטה העצוב, וארצה לקרב אותה אליי, לחבק אותה ולנשק אותה. נסענו בשתיקה עוד כמעט רבע שעה, עד שדוממתי את האוטו כשהחניתי ליד הבית של מירב.
"אופק," נאנחה ליאת כשעמדתי לפתוח את הדלת, הסתובבתי והסתכלתי עליה, "תודה."
"תגידי תודה לרז בפעם הבאה שתראי אותו, בשמי, בסדר?" צחקתי. היא חייכה והנהנה, כשהיא פותחת את הדלת שליד מושבה ויוצאת מהאוטו. לא יודע אם שווה לי להתחיל להילחם על זה, אבל הבחורה הזו עושה לי משהו, משהו רגשי חזק הרבה יותר משהרגשתי לאחרונה. אבל עכשיו היא תפוסה, אז חייב לרדת מהעניין.