פגישה שנייה- פרק 18

ליאת:
ביום שישי בערב, לבשתי ג'ינס מחויט וחולצה לבנה, קרדיגן אוורירי בצבע חרדל ויצאתי עם האוטו לכיוון הכתובת שדנה סימסה לי. התרגשתי להגיע לערב בנות. אין לי חבורה של בנות קרובות שיצאתי איתה מהתיכון, אני בעיקר נפגשת עם דנה, או נפגשת עם רז והחברים שלו, אבל אין חבורה קבועה שכשמגיע סוף השבוע אנחו נפגשים, שותים משהו ונהנים. אין את זה. אין לי את חיי החברה שלרוב החיילים יש, שקל להם למצוא עם מי להיפגש בסוף השבוע, ובטוח שגם אם כל החברים יסגרו בבסיס, ישאר חבר אחד בחוץ כדי ליהנות איתו, כי זה המזל שלהם, ותמיד יהיו מוקפים באנשים. אבל אצלי זה לא ככה. הרבה פעמים אני יוצאת לבד, ומכירה אנשים כבר שם. אחרי יותם רוב הדברים נהרסו.
'אני הגעתי' סימסתי לדנה. לא רציתי להיכנס לבד לבית שאני לא מכירה. היא אמרה לי שהיא יושבת על ספסל די קרוב, עם סיגריה. דנה מאז כיתה י' בערך מעשנת, תמיד התרחקתי ממנה כשהיא עשתה את זה, או ביקשתי ממנה לשבת במקום שבו הרוח עם העשן לא תגיע אליי. התקדמתי אליה, נתתי לה נשיקה קלה כשאני מרגישה את הריח של העשן ונעמדתי קצת רחוק ממנה. חיכיתי עד שתסיים את הסיגריה ויחד איתה היא שאלה אותי מה קורה והחמיאה למה שלבשתי. אני חייבת להיראות מתוקתקת. אני לא מכירה שם אף אחת, אבל בטח יהיה נחמד להיפגש. אני כבר מחכה למשחק האהוב עליי 'מכירה את?…'
וכמו שדמיינתי, זה לא איחר להגיע אחרי חמש דקות משהגעתי הביתה. הם הבינו שלמדתי יחד עם דנה, והבינו שהכרתי עוד אנשים בכל מיני מקומות, ואמרו על ההוא שהוא מתוק, ועל ההיא שהיא חברה נורא טובה, ועל ההם שפשוט כיף לצאת איתם ולצחוק איתם. וכל האווירה הייתה קלילה פי כמה, כאילו אנחנו לא הרגע הכרנו, וכאילו אנחנו חבורה כזו כבר שנים. מידי פעם הסתכלתי על הבית, בית מרשים, יש בו כסף. פניתי אל המארחת, שאלתי אותה איפה כולם, והיא אמרה שאף אחד לא בבית עכשיו, שההורים יחזרו רק מחר בבוקר.
"ואחים? אחיות?" חייכתי אליה.
"אני בת יחידה, אבל בגלל שידעתי שאני אהיה לבד הערב ומחר, ועוד לא ידעתי שאני אזמין את כל הבנות אליי, אז הזמנתי את בן דוד שלי לבוא לכאן. הוא יצא עם חברים ואז יישן כאן, יש לנו קשר נורא טוב. סידרתי לו את חדר האורחים והכל, שתביני כמה השקעה." היא צחקה. הצחוק שלה היה מקסים, רגוע. אמרתי לה שיש לה בית מקסים ושאני מודה על ההזמנה, שאף פעם לא הייתי חלק מערב בנות טוב. היא אמרה שהגיע הזמן לתקן על העוול.
קצת אחרי שאכלנו, ולא כמו בנות שאוכלות רק סלטים, התיישבנו בסלון יחד עם האלכוהול. דאגנו שהבטן תהיה מלאה, והיא בהחלט התמלאה מכל האוכל הטוב, שהיא אמרה שהתרפיה שלה לפעמים זה להגיע למטבח ולבשל. ידעתי שבערב בנות, כמו בערב בנות טוב, חייב להיות קצת אלכוהול והמון המון ריכולים.
"לא קצת בעייתי לרכל? אנחנו הרי לא מכירות חברים אחת של השנייה." שמעתי בחורה אחת אומרת. הסכמתי איתה נורא, אני הרי לא אדע מה להגיד או מה לשאול, וזה יכול לגרום לתחושה לא כל כך נעימה.
"בנות," צחקה מירב, המארחת, "אין לכן מה לדאוג. מכירות את המשחק 'אף פעם לא'?" היא שאלה. חייכתי לעצמי. זה אחד המשחקים האהובים עליי. לפני שהתחלתי לשתות, היינו עושים את המשחק הזה בלי אלכוהול, וכשבנאדם היה מגיע לחמישה דברים שהוא עשה, מישהו היה נותן לו משימה מטורללת. עכשיו, על כל דבר שעשית, אתה מוריד שוט. לפחות היא השקיעה בנו, היא לא קנתה משהו כל כך מגעיל.
ההתחלה הייתה רגילה, כל אחת מרגישה קצת בחוסר ביטחן למרות שבמשך השעה וחצי שאנחנו כבר כאן, הקרח קצת נשבר. דנה הסתכלה עליי מידי פעם מחויכת, צוחקת שזה מזכיר לה המון רגעים של שתינו מהעבר. התחילו להגיד שהן לא עשו קעקוע, שהן לא עשו צניחה חופשית. אחת מהן אפילו אמרה שהיא אף פעם לא שכבה עם בנאדם. כך היא פסלה את כל השאר. שאלו אותה קצת אחר כך על זה, היא אמרה שהיא אף פעם לא הרגישה מוכנה ושלא בא הבנאדם שהיא מרגישה איתו מספיק בטוחה כדי שזה יקרה. אין טעם למהר, לא צריך ללחוץ על נערה בת תשע עשרה לשכב עם גברים.
משם כבר נפתח הצוהר לשאלות המעניינות יותר, הסקסיות יותר, התוססות יותר. אחת אמרה שהיא אף פעם לא עשתה שלישייה, וזה הטריד אותי במעט כי אנחנו באמת רק בנות תשע עשרה או עשרים, ולא יותר מזה, ומה כבר הספקנו בחיים שלנו אחרי שיצאנו מבית הספר? אחרת אמרה שאף פעם לא תפסו אותה, וצחקנו על שתי הבנות שתפסו אותן. כל אחת סיפרה סיפור יותר הזוי מהשנייה, כמעט ולא האמנתי שזה קרה.
"לא שכבתי בחודש האחרון עם יותר מבנאדם אחד." אמרה דנה. קודם כל לא ידעתי בכלל מי הבחור שהיא כן שכבה איתו, ואז שמעתי רעשים מהבנות ששואלות האם זה כולל את הבנאדם האחד. היא צחקה ואמרה שלא, שמי שיש לה חבר פתורה מהעניין, כי ברור שהיא שכבה עם חבר שלה, שהיא התכוונה ליותר מבנאדם אחד. הסתכלתי על כולן והורדתי את השוט שהחזקתי ביד. דנה צחקה והסתכלה עליי. כן, לא סיפרתי לה לא על גיא ולא על אופק, ברור שהיא תהיה מופתעת.
"וואו," צחקה מירב, שכבר הייתה קצת שיכורה, "כמה ולמה?" היא התעניינה.
"שלושה," אמרתי לה, "למה? כך יצא. עם אחד מהם אני עכשיו במערכת יחסים אז אל תהרגו אותי יותר מידי."
"ומה קרה עם השניים האחרים?" התעניינה אחת החברות.
"כל אחד אמר שזה לא בראש שלו." התחלתי לחרטט, כי אופק נעלם ואת גיא ניסיתי להעלים גם מהמחשבות וגם מההודעות שיגיעו, "צבא, בסיסים רחוקים, מעט יציאות הביתה. כל אחד מהם הבין שזה לא כל כך מתאים לו להיכנס למשהו רציני."
"אוקיי," צחקה מירב, "תורך."
"אף פעם לא הפרתי את הקוד הנשי." צחקתי. דנה צחקה צחוק קטן, וגם מירב צחקה. כולן ידעו על מה אני מדברת, זה החוק החשוב שאסור לגנוב או אסור לצאת עם אקס של חברה טובה, אסור לפתח שום דבר, לא לפלרטט, לא להתחיל. זו בעיניי אחת הפגיעות הכי קשות שיכולות למוטט קשר בין חברה לחברה. מירב הייתה היחידה שהורידה את השוט. הסתכלתי עליה בחיוך גדול, וביקשתי מיד שתפרט על העניין, והיא אמרה שהיא שמחה שחוץ מאחת אף אחת לא מכירה את הסיפור, ולכן הרגישה די בחופשיות לדבר על זה. בשתי מילים, היא ניהלה רומן עם אקס של חברה.
כשראיתי שהשעה שתיים בלילה, ואין לי מושג איך הזמן עבר כל כך מהר, שמענו כולנו מפתח נכנס לחור של הדלת. כל הבנות השתתקו, התחילו לגחך קצת, רובנו היינו די שיכורות. אני, למרות שהורדתי כמה וכמה שוטים, לא הושפעתי מזה בכלל. כולנו הפננו את מבטינו אל הדלת, כשנכנס בשקט בחור לתוך הבית.
"לא חשבתי שתהיו כל כך הרבה בנות." הוא צחק והסתכל על כולנו, די מרוחק מכל עשר הבנות שישבו במעגל בסלון. הסתכלתי עליו, רואה שהוא מגחך ועולה במדרגות למעלה, כנראה לא שם לב לכל הפרצופים שהיו במעגל, בעיקר לא לפרצוף שלי כשישבתי הכי מרוחקת ומול מירב, הכי רחוקה ממנה.
'אני מבינה שאתה לא בא להגיד שלום' שלחתי לו הודעה. ראיתי שהבנות מתחילות לנשור, אפילו מירב נראתה עייפה וקצת תשושה. החלטתי לקום לכיוון המטבח ולהביא כמה כוסות מים, כדי שלא יהיה מצב לא נעים פה בבית.
'ליאת?… מה? איפה את?' שמעתי צליל של הודעה מהכיס האחורי וראיתי מה הוא הגיב.
'כרגע במטבח של הבית שנכנסת אליו' כתבתי לו, מתקדמת יחד עם בקבוק מים וכוסות פלסטיק אל הסלון. שמעתי רעש מלמעלה, בעיטה בארון או בדלת, והתקדמתי בחזרה אל הסלון ואל הבנות החצי ישנוניות. ביקשתי מדנה עזרה, כשהיא גם הייתה עוד קצת פיקחת. מירב אחרי כוס מים יצאה קצת מהסחרחורות.
'את יכולה לעלות למעלה? אני לא רוצה להפריע למטה' הוא כתב. התעלמתי לרגע מההודעה, מנסה לראות שהבנות חזרו קצת להכרה, ושאלתי את מירב מה היא רוצה לעשות כרגע. היא אמרה שהיא תלך להביא קצת שמיכות כי נראה שהערב הזה בינתיים נגמר, יופי הוא ממש הגיע בטיימינג טוב.
כשהתקדמתי עם מירב למעלה, כדי להביא כמה שמיכות, אמרתי לה שממש נהניתי, ושהרעיון היה מקסים, ובטח מחר כשכולן כבר יהיו פחות עייפות אז נדבר שוב, ונצחק שוב.
התקדמנו אל עבר החדר שלה כשדלת אחת נפתחה מאחורינו בחוזקה. שתינו הסתובבנו, ואני ראיתי אותו מביט בי בעיניים מופתעות, ומחייך חיוך קטן. גופו כבר היה בלי חולצה אבל עדיין עם המכנסיים המחויטים שהגיע איתם אל הבית.
"אופק! הבהלת אותי, מה קרה? הכל בסדר?" שאלה מירב.
"בטח, סליחה, לא תציגי לי את החברה שעומדת לידך?" הוא שאל בחיוך ונשען על משקוף הדלת.
"אופק, ליאת, ליאת, זה אופק בן דוד שלי. תדברי איתו שתי דקות אני רק אארגן כמה שמיכות מהחדר." היא אמרה בחיוך והתקדמה אל חדרה. עמדתי עדיין קצת מרוחקת ממנו, מסתכלת עליו ובוחנת לרגע את גופו, משהו שלא ראיתי במשך שלושה שבועות אבל לא ממש נעלם לי מהזיכרון. הוא חייך וצחק צחוק קטן כשלקחתי שני צעדים והתקרבתי אליו.
"אתה רואה? עליתי למעלה בסוף." אמרתי לו.
"לקח לך קצת זמן." הוא נאנח והסתכל עליי.
"מה לעשות שהיה צריך לעזור לכמה בנות שם למטה, כאלה ששתו קצת יותר מידי. מה אתה עושה פה? למה אתה לא בבית?"
"מירב ביקשה שאבוא, והיא הבת דודה האהובה עליי, אז למה לא?" הנהנתי אליו בחיוך ושמעתי אותה יוצאת מהחדר, כשהיא מחזיקה בידיה כמה שמיכות. לקחתי ממנה כמה שמיכות כדי שבכל זאת תוכל לראות איפה היא דורכת כשהיא תרד במדרגות, והיא התקדמה לפניי. נתתי לה לעבור ואז התחלתי ללכת גם אני, כשאני מרגישה את היד של אופק מחזיקה לי בכתף.
"חצי שעה ואת שוב למעלה?" הוא שאל. הסתכלתי עליו בחיוך לא מבין, צחקתי ואמרתי שאמצע הלילה, שהוא צריך לישון ולנצל כל זמן שינה מחוץ לצבא, ושאני חייבת להיות למטה. הוא נאנח בלחש ואמר שממילא כולן הולכות לישון אז אוכל להתגנב ולעלות למעלה.
"אני ערה למעלה מעשרים וארבע שעות כבר, גם אני צריכה לישון. עזוב, אבל אני שמחה שהתראינו." אמרתי בחיוך והתקדמתי עוד צעד כשאני מרגישה אותו שוב נוגע בכתפי. הוא הסתכל עליי לרגע, מחדיר את עיניו לתוך עיניי, ואז עזב לאט את אחיזתו מכתפי.
"בסדר, לילה טוב." הוא אמר בחיוך. חייכתי אליו חיוך קצר, אמרתי לילה טוב וירדתי למטה. אני לא בטוחה שאצליח להירדם עכשיו, תודה אופק.