פגישה שנייה- פרק 17
ליאת:
באמצע הצילומים אצל יפעת שמעתי את הטלפון שלי מצלצל. לא יכולתי לענות, בדיוק ביקשו ממני לא לזוז, בכלל לא לזוז, כי עבדו במשך שעה שהתלתל המסוים הזה לא יהיה באותו מקום, ושהתאורה תתאים, ואם אני רק אזוז לרגע כל הפריים יהרס. כבר הייתי שעה בתוך כל הצילומים, כשיפעת מסתכלת מהצד ורק ממשיכה לשבח ולזרוק מחמאות.
"ליאת, שכחתי להגיד לך, דנה באה יותר מאוחר לצילומים היום." אמרה יפעת. חייכתי חיוך גדול ואז ראיתי עוד פלאש.
"עשית את זה רק כדי שאחייך יותר?" חייכתי והסתכלתי על יפעת.
"תמונה הכי טבעית היא הכי יפה." היא צחקה. צחקתי והמשכתי לדגמן, לעצור בנקודה כזו או שם, להקשיב לצלם ולדרישות שלו. בדרך כלל הן לא השתנו כל כך, סנטר גבוה יותר, רגל ישרה יותר, למתוח את הרגל עד הקצה שלה. החלפנו חמש שמלות בצילומים האלה.
"יש צילומי לילה היום?" שאלתי את יפעת כשהתיישבתי ושתיתי מהקפה שהכינו לי. ראיתי את החבר'ה מכינים את המרפסת לצילומים. טוב, כנראה שהם רוצים לצלם עם נוף של חושך.
"קצת, אנחנו רוצים קצת חיים מחוץ לסטודיו. אני מקווה שלא קבעת משהו שאת צריכה לבטל, הרי את יודעת שפה לא קובעים שום דבר אחרי העבודה."
"אל תדאגי," צחקתי, "כשיש צילומים אז כל היום מתבטל." לקחתי את הטלפון שלי מהתיק והסתכלתי בהודעות שקיבלתי במשך השעות האחרונות. הסתכלתי על צג הטלפון מאוכזבת. קיבלתי שיחת טלפון מצור שלא יכולתי לענות לה, ועד שהבנאדם מקבל טלפון לוקח המון זמן. כלוחם בהנדסה קרבית, זה באמת סיפור. אבל הוא שלח הודעה, אמר שהיה לו קצת זמן לדבר וממש רצה לשמוע מה קורה איתי ומה חדש, אז הקלטתי לו את עצמי מדברת, מספרת לו שאני על סט הצילומים של יפעת ומתה לשמוע מה חדש אצלו ואיך הוא מתמודד. ברור שהוא בסדר, כי זה צור, אבל מעבר ללדעת שהוא בסדר, אני רוצה לדעת גם מה חדש אצלו. כבר שנים שיש לנו קשר טוב.
"ליאת, חוזרים." אמרה יפעת בחיוך. חייכתי אליה, שמתי את העקבים שוב על הרגליים וצעדתי בחוצה. הצילומים האלה היו רגועים יותר, כיפים יותר, הייתה קצת רוח באוויר אז לא היה צריך לזייף כלום. חוץ מזה, מזווית העין ראיתי באמצע הצילומים את דנה נכנסת לסט. כל כך שמחתי לראות אותה, והדבר הראשון שרציתי לעשות זה לרוץ אליה ולתת לה חיבוק חזק, אבל היו הורגים אותי אם הייתי זזה מהמקום שצילמו אותי בו.
"דנה!" צרחתי בחיוך כשהצלם ויפעת התייעצו בקשר למשהו.
"ליאת שלי, יפה שלי!" היא חייכה, "בניתי על זה שהלילה שלך פנוי כדי שנוכל ללכת לדבר, כי הרי פה את ממש עסוקה, אבל הייתי חייבת לפגוש את אחותי. מה נשמע?"
"כל כך הזוי לראות אותך על מדים." צחקתי.
"כן, הגעתי ישר מהבסיס. לי לא מוזר לראות אותך בשמלות האלה. את מהממת."
"תפסיקי." צחקתי מובכת. היא חייכה ואמרה שאני צריכה לחזור לדגמן, אבל שהיא לא נעלמת ולכן אנחנו חייבות להשלים פערים. אמרתי לה שאולי יהיו לי שעתיים כי תמיד אחרי צילומים אני מותשת, אבל שבשבילה אני מוכנה לספוג הכל. בשביל הילדה הזו אני מוכנה גם להישאר ערה במשך שבוע בלילות, העיקר שנספיק להשלים את הפערים שנצברים במשך השבועות האלה.
לקחתי את דנה לבר של נמרוד. הוא עמד שם שוב, שוב הברמן המוביל. התיישבנו ליד הבר, וחיכיתי שישים לב שהגעתי. הוא סיים לנגב כוס של חצי ליטר של בירה, והתקדם אלינו. כשהוא קלט אותי, הוא חייך חיוך גדול, התכופף קצת לקראתי ונתן לי נשיקה קלה על השפתיים כשהתכופפתי גם אני.
"נמרוד, דנה, דנה, זה נמרוד." חייכתי. היכרות קצרה שאני חייבת לערוך. היא תמיד קצת מביכה, אבל כדי שאף אחד מהצדדים לא ירגיש לא קשור, זה חייב לקרות על ההתחלה. הוא שאל אותנו מה נרצה לשתות, ואני אמרתי לו שהגעתי עם האוטו אז אני צריכה משהו טעים בלי אלכוהול. הוא אמר שהוא ידאג לזה, ודנה מצידה ביקשה חצי ליטר של בירה. כשהוא קצת התרחק דנה תקעה לי מרפק ביד, ואני צחקתי ואמרתי לה שבאמת יש לנו המון מה להשלים. היא התעניינה מי זה, ואיך נפגשנו, ואמרתי לה שאנחנו כבר קצת יותר משבוע יוצאים, ושהכרתי אותו כאן, בערב שקצת הייתי צריכה להתנתק בו.
"מה קרה?" היא שאלה חוששת.
"נפגשתי עם יותם, הכל צף מחדש."
"בואנה איך את לא מספרת לי על זה?!"
"כי סליחה באמת שאת תקועה במודיעין כל החיים שלך ולא זמינה לטלפון ולא בא לי עשרים דקות כשאני יכולה לקבל ארבע שעות בסוף השבוע. אז במשך אמצע שבוע המון דברים מתחדשים, דברים שאת לא עוקבת עליהם." צחקתי. היא חייכה ונאנחה, אבל ביקשה שאתחיל לספר. אז סיפרתי, על הפגישה עם יותם, ועל ההיכרות עם נמרוד. השמטתי את החלקים של גיא והשמטתי את החלקים של אופק, אלה דברים שהיו ונגמרו. בעיקר אחרי מה שעשיתי, אני יודעת שהם יגמרו. אני לא יכולה להמשיך עם זה, אפילו לנמרוד לא סיפרתי על מה שקרה עם גיא.
"מה קורה לך בתקופה האחרונה? ממש נהיו לך חיים משוגעים." היא צחקה. מבינינו, לדנה תמיד היה קל יותר בתחומים האלה, תמיד זה הסתדר לה הרבה יותר בקלות. גם מה שקרה ביני לבין יותם היה אחרי המון מחשבות, המון חששות, בעיקר מהצד שלי. לא הייתי בטוחה שאני באמת רוצה בזה. רצה הגורל והתאהבתי בבנאדם עד מעל הראש, כולל אחרי הפרידה. נאנחתי ואמרתי לה שהם לא כאלה משוגעים, שהאמת שהם די רגילים. הרי נורמלי שלבחורה בזמן הזה יהיה איזה משהו כמו חבר, מישהו שהיא תצא איתו, שתכיר אותו, מישהו שיספק אותה ויאהב אותה. הרי לא כולם חייבים להיות רחוקים, לא כולם חייבים להיות קרביים רחוקים שלעולם לא בבית.
"לא רוצה להפריע לכן," אמר נמרוד בחיוך, "אבל אני אוכל לקבוע איתך לעוד יומיים?" הוא שאל. צחקתי וחייכתי אליו.
"ליאת אני חושבת שתצטרכי להגיד לו לא," אמרה דנה בחיוך מובך, "מצטערת נמרוד, יש משהו שקורה בעוד יומיים ששכחתי לספר לה עליו." היא אמרה. הסתכלתי עליה לא מבינה ואז הסתכלתי חזרה על נמרוד. הוא צחק ונשען על הבר בחיוך, מסתכל עליי בחיוך ומשחק בשתי ידיו.
"מה יש?" שאלתי אותה לא מבינה.
"חברה מהצבא הזמינה אותי לערב בנות, הקטע הוא שכל החברות הקרובות מביאות פלוס אחת. אני ממש רוצה את המפגש הזה, אלה בנות מקסימות, והאמת שזה קורה ממש לא רחוק מכאן, די קרוב לאיפה שאני גרה. את הפרטנרית המושלמת בשביל זה."
"אני לא אוכל למנוע ממך ללכת לזה," חייך נמרוד, "אבל תשמרי לי זמן בסוף השבוע? בכל שאר הימים אני עובד."
"מבטיחה." חייכתי אליו, והוא צחק, הגיש לנו נשנוש על חשבון הבית ועזב אותנו. דנה חייכה ואמרה שהוא נראה ממש מקסים ושהוא כנראה באמת רוצה לבלות איתי הרבה זמן. צחקתי וסיפרתי לה על הערב שהעברנו אצלי, שלא רצינו ללכת בו לישון, ולא רציתי לעזוב את המיטה גם בבוקר כשהייתי חייבת.
"איך זה שאני החברה הכי טובה שלך ואני לא ידעתי את כל זה, אלא רק בדיעבד? את לא חושבת שיש כאן פאק במערכת?"
"את הרי מכירה את שתינו. אם המציאות הייתה פשוטה יותר, והיינו זמינות יותר, אז היינו מדברות כמעט כל יום. אבל שתינו יודעת ששיחה של רבע שעה תבאס אותנו כי אנחנו יכולות לדבר שעות, ובסופי השבוע אנחנו מצליחות לא רע לנצל כל דקה. את עדיין יודעת עליי הכי הרבה מכולם, שמחה לשמוע?"
"מאושרת," היא צחקה והניחה את ראשה על כתפי, "ומאושרת בשבילך. נשמע שהחיים שלך הולכים לנתיב נורא נוח."
"כך זה נראה." נאנחתי בחיוך. זה באמת ככה?
תגובות (2)
תמשיכי♥
פרק יפה, אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך..
אני לא מאמינה שהיא מוותרת על גיא! אני תמיד אעדיף אותו ;)