פגישה שנייה- פרק 15

ליאת:
בערב יום שלישי, תוך כדי זה שאני אוכלת נודלס יחד עם טופו שהזמנתי ממסעדה שאני אוהבת, כי ממש לא היה לי כוח לבשל, שמעתי צלצול בדלת. בדיוק התיישבתי מול מהדורת החדשות כדי לראות קצת מה חדש בעולם, למרות שבערך עשרים דקות אחרי שזה מתחיל אני כבר מעבירה ערוץ. אני רואה בעיקר את החדשות ואת הכתבה הראשית ומזפזפת לערוץ אחר. קשה לי לשמוע כמה לא טוב כאן בארץ.
"גיא." אמרתי מופתעת ולקחתי צעד אחורה מהדלת. מה הוא עושה כאן? יש לו עוד שבוע וחצי להיות תקוע בצבא.
"קיבלתי אפטר מהצבא," הוא אמר לא נותן לי לעכל שהוא עומד בפתח הבית שלי, "של יום אחד. ישר באתי לכאן." הנהנתי אליו בשקט, מכניסה אותו פנימה, כשהלב שלי לא מפסיק להשתולל. יש לי כל כך הרבה מה לומר לו, ואין לי מושג מאיפה להתחיל.
"אני בדיוק התיישבתי לאכול," אמרתי והסתכלתי עליו, כשהוא מפנה את מבטו ומסתכל עליי עצוב, "לא תיכננתי שיבואו אורחים אז אין לי המון מה להציע. אני אבל יכולה לפתוח את המקרר ולראות אם…"
"ליאת תירגעי, זה בסדר, אני לא רעב. אבל תאכלי, אני לא רוצה להפריע לך." הסתכלתי עליו חצי קופאת, מנסה להבין מה הוא מסמל לי, בתנועות הגוף שלו, במבט הסקרן אבל העצוב שלו. התכופפתי לשלט וכיביתי את הטלוויזיה, ואז נשאר השקט שאני לא סובלת. התיישבתי על הספה ולקחתי את הקערה עם הנודלס אליי. אמרתי לגיא שהוא מוזמן להתיישב, כי הוא עוד עמד בכל הזמן הזה. הוא חייך אליי חיוך קצר והתיישב על הכורסא שמולי. הסתכלתי עליו, כל כך יפה, כל כך נינוח, וחזרתי לדמיין את מה שעברנו כאן שנינו, החיבור המטורף שהיה, היום הזה שהרגשנו שהוא רק שלנו ולא יהיה יותר, ולא יהיה לאף אחד אחר.
"איך בצבא?" שאלתי אותו רגועה, בוחנת את מעשיו. הוא רק ישב והסתכל על הבית מחויך. לא הבנתי למה הוא רוצה לנצל את האפטר היחיד שהוא יקבל דווקא כאן, בטח יש חברים שבחוץ, בטח יש לו חברים שעושים יומיות כמוני שהוא יעדיף לבלות איתם, לשבת ולשתות קצת, לשכוח מהמציאות הקשה בצבא. הוא בטוח מצטיין במה שהוא עושה, אבל גם כל המצטיינים חייבים רגע אחד של שבירת ההצטיינות.
"לא קל," הוא נאנח, "די קורעים אותנו, וחם נורא. מידי פעם עושים דברים שאני אוהב, קצת ספורט פה ושם, בימים אחרים דואגים שלא נתייבש, אבל מייבשים לנו את המוח מבחינת חומר לימודי. את יודעת, צבא והכנה לשטח האמיתי."
"אימון מתקדם?" שאלתי אותו והרמתי את מבטי אליו, קולטת את עיניו ולא מצליחה להזיז את המבט. הוא הנהן אליי, עדיין מסתכל אל תוך עיניי. היינו רחוקים, אבל זה לא הפריע לזה לקרות. הנחתי את הנודלס על השולחן ושילבתי את הרגליים.
"לא טעים?" הוא שאל אותי צוחק.
"הלך לי התיאבון." אמרתי לו. הוא הנהן בשקט ושיחק עם שתי ידיו.
"ליאת…" הוא נאנח ואני הרמתי את מבטי אליו, "אני הולך פשוט לדבר עכשיו, ואני צריך לבקש ממך שלא תדברי. אני ידוע בקשב וריכוז שלי, ואני בטוח שאם תגידי מילה אני אשכח מכל מה שאני רוצה להגיד, דברים שהם בכלל לא מנוסחים, ואין להם התחלה או אמצע או סוף. אז אני פשוט צריך…"
"הבנתי." עצרתי אותו, והבטחתי לעצמי שלא אעשה את זה אחר כך, "דבר."
"אני באמת חושב שאת טועה," הוא אמר אחרי שתיקה, ואני הסתכלתי עליו ושיניתי את הבעתי, "אני באמת חושב שמבחינתי, זה לגיטימי להחזיק בקשר שהוא רחוק. אני יכול להגיד לך שבמצב שלי, אני באמת מרגיש שאני יכול להשתדל, ואם היית מכירה אותי קצת יותר, מכירה את ההיסטוריה שלי עם הדברים האלה, היית יודעת שאף פעם לא הייתי יכול לתחזק את זה ככה. אבל עצם זה שאני מתעורר בבוקר וחושב עלייך, ומסיים לירות וחושב עליך, ומסיים לרוץ וחושב עלייך, ומת לקבל שעה בטלפון כדי לדבר איתך, זה לא מספיק לך? לא מספיק לך להבין שאני רוצה לגרום לזה לקרות?" הוא אמר. השפלתי את מבטי כשאני ממשיכה לשמוע אותו מדבר, אומר שהוא לא סתם שלח את אותה הודעה שהוא שלח, שהוא לא סתם הרגיש שהוא חייב להראות לי שהוא עדיין ממש בקטע.
"גיא אני חייבת לעצור אותך." נאנחתי והרמתי אליו את מבטי. הרגשתי את כל הגוף שלי כואב, את העצב משתלט על איך שישבתי ועל הבעת פניי.
"גיא אני יוצאת עם מישהו." אמרתי לו, דבר שלא יכולתי לכתוב לו בהודעות, דבר שלא יכולתי להתמודד עם זה שיראה רק כמה שעות אחרי ההודעות האחרונות. אחרי ההודעה ששלחתי לו בסוף השבוע, דיברנו בהודעות למשך יומיים, עד אתמול בבוקר. הודעה ממני, הודעה ממנו, מעדכנים מה חדש בחיים שלנו, מדברים על כל דבר בדילאיים של כמה וכמה שעות, אבל לא אכפת לנו. ובכל הזמן הזה, אכלתי לעצמי את הלב שכל כך מעניין לי איתו, אבל שאני יוצאת עם מישהו אחר.
"מתי הספקת?" הוא שאל אותי. ראיתי את המבט הנפגע שיש לו בעיניים. הוא קם מהכורסא ונשען עם שתי ידיו על הכורסא, לא מזיז את המבט שלו ממני.
"פגשתי אותו בערך שבוע אחרי שנפגשנו. גיא אני הייתי בטוחה שמה שקרה בינינו הוא חד פעמי, אתה היית בטוח, שנינו הבנו שיש לנו יום אחד ליהנות בו וזהו. לא ידעתי שתחזור לחיים שלי, לא ידעתי שנדבר עוד פעם. אתה לא יודע בכלל איזה דברים עברו עליי בשבוע וחצי האחרונים שיש לך זכות לכעוס עכשיו!"
"אז תספרי לי!" הוא הרים את קולו.
"פגשתי את האקס שלי זה מה שקרה! מישהו שלא יכולתי להשתחרר ממנו בחצי השנה האחרונה בגלל הפגיעה שלו, בגלל שחשבתי שאנחנו יכולים להחזיק הרבה יותר זמן ממה שהחזקנו בפועל, כשלא יכולתי להפסיק לחשוב עליו במשך חצי שנה! יצאתי ממערכת יחסים שכל מה שהיא עשתה לי זה טוב!" צעקתי עליו והרכנתי את ראשי, מרגישה את הדמעות מאיימות שוב לבוא. לעזאזל, את בת תשע עשרה. תשתלטי על עצמך.
"נפגשנו כשהוא סיפר לי על משהו שחשבתי שכשהוא יקרה אנחנו עדיין נהיה יחד, ואני אהיה עדיין חלק כל כך משמעותי בחיים שלו. הוא סיפר לי על זה שנפגשנו בבר שהיה של שנינו, בו ישבנו כל הזמן. ואתה לא יודע, אתה פשוט לא יודע כמה הבנאדם הזה יכול להשפיע עליי… אין בנאדם אחר בחיים שהרגשתי איתו אפילו חצי מהקרבה והאמון שהרגשתי עם יותם."
"אני לא ידיד שלך שאת צריכה לשפוך ככה את הכל." הוא ירק לחלל האוויר. הרמתי אליו את מבטי, מביטה בו בכעס, בעצב, מנסה להבין מה עובר עליו ולמה הוא מדבר ככה. אני מתפרקת והוא פשוט מרחיק אותי משם, במקום להתקרב, במקום לעודד, במקום לתמוך?
"אם אתה לא ידיד שלי אתה מוזמן לקחת את הרגליים שלך וללכת מפה." אמרתי לו.
"זה ממילא היה טעות להגיע לכאן." הוא אמר לי. הרגשתי את המילים שלו מנפצות לי את הלב.
"כולם אומרים לי לאחרונה שזו טעות לפגוש אותי, אז פשוט תפסיקו להגיע! תפסיקו לראות אותי ואז להגיד שזו הייתה טעות! אתם אלה שקובעים את זה, אתם אלה שמגיעים לכאן ואז אתם מתחרטים?! לפחות תתחרטו בלב, בלי שאני אשמע את זה!" צעקתי עליו והרגשתי את הדמעות הראשונות זולגות לי מהעיניים. הרגשתי נורא, כאילו כל אחד סובל לדבר איתי, להיות איתי, להכיר אותי. מה אני כבר עושה? מה גורם לכולם להתחרט על זה שהם הקדישו לי חמש דקות מהזמן שלהם ועוד שהם היוזמים של זה?!
"ליאת אני לא…" הוא התחיל להיאנח.
"לא." אמרתי וקמתי לקראתו, "אתה ממש לא מתחיל עכשיו להתנצל. את המילים שלך אתה כבר הוצאת, אז תקשיב לי טוב בנאדם, אל תתקשר, אל תכתוב, אל תעשה כלום. תחפש מישהו אחר להעביר לך את הזמני טלפון בצבא." כבר הייתי ממש קרובה אליו, מצביעה כנגדו באצבע מאשימה, ומסתכלת עמוק אל תוך עיניו. כשהסתכלתי בעיניו הגדולות, המילים נגמרו. פשוט נעמדתי מולו, שותקת, מביטה עליו במבט כועס אבל שותקת. הוא הסתכל עליי ואז ראיתי אותו מוריד מגופו את הג'קט שהוא בא איתו, ושם אותו על הכורסא. ראיתי אותו נושם נשימה עמוקה, מרכין את ראשו ואז תופס בחולצתי, ומקרב את גופי אליו. מעדתי לקראתו כי לא תיכננתי את הצעד הזה, וידי החזיקה בכתפו.
"נעלת אחריי?" הוא שאל אותי. לא יכולתי לדבר, הרגשתי את הנשימות המהירות שלי, והרגשתי את הלב שלו דופק כנגדי במהירות שיא, עיניי עדיין היו עמוק בתוך עיניו, כבר מזמן אבודות שם. הנהנתי אליו בשקט.
"יופי," הוא אמר ועשה כן קטן עם הראש, "אז אף אחד לא יפריע לנו." הוא אמר, ושתי שניות אחרי זה נישק לשפתיי. שם כבר הלכתי לגמרי לאיבוד.