פגישה שנייה- פרק 11

יותם:
לא ישנתי טוב בלילה של יום שישי. אחרי שליאת הלכה עוד הסתובבתי במרכז העיר, מצאתי חברים אחרים שלא ראיתי המון זמן והצטרפתי אליהם, מנסה לנקות קצת את הראש. אלה לא חברים שקבעתי שאני אראה אותם, דבר שאני בדרך כלל עושה לפני שמגיע הסופ"ש שבו אני בבית, אבל דווקא שמחתי להיות איתם. למשך שעתיים זה השכיח ממני את הפגישה הנוראית שהייתה קודם.
זה לא שהיא לא הייתה שמחה, היא הייתה מאושרת בשבילי, ידעתי שהתגובה שלה תהיה כזו, בגלל זה כל כך השתוקקתי לספר לה על זה. חברים אחרים שלי לא נותנים לזה כל כך הרבה חשיבות, אבל מבחינתי זה להרגיש על גג העולם. ידעתי שהיא תזכור בדיוק איפה דיברנו על זה, כמה שמחתי על זה, ושכשאעלה לה את הזיכרונות היא רק תחייך, לא תברח. אבל זו אשמתי, תמיד הייתי גרוע בלנסח את הדברים שאני רוצה לומר.
בערך בשלוש אחר הצהריים ביום שבת דפקתי בדלת של הבית של ליאת, זכרתי את הדרך טוב מידי, כאילו רק אתמול הייתי נוסע לכאן כמעט כל יום. שמעתי רעשים מתקדמים אל הדלת, נשמתי נשימה עמוקה ועמדתי עם חיוך קטן.
"היי." אמרתי כשהיא פתחה את הדלת. היא הסתכלה עליי מופתעת ואז אמרה היי בלחישה קלה.
"אני יכול להיכנס?" שאלתי. היא הנידה את ראשה לשלילה. וואו, היא באמת כועסת.
"תקשיבי אני…"
"אני באמת לא רוצה לדבר, אז בוא נחסוך אחד לשני את השיחה הזו, בסדר?" היא שאלה. וואו, אני לא יכול להגיד שזה לא כואב. הסתכלתי עליה עצוב, והמשכתי לעמוד בדלת. היא נשענה על ידה שבה פתחה את הדלת והסתכלה אל הרצפה.
"חמש דקות, לא יותר מזה. אני מרגיש די חרא." היא גיחכה והרימה את מבטה אליי.
"אתה מרגיש חרא הא? אתה? אתה לא חושב שלי קשה הרבה יותר ממך?"
"בואי נחסוך מכל השכנים את השיחה הזו ונקיים אותה אצלך בבית."
"אני הבטחתי לעצמי שלא תדרוך פה," היא אמרה לי והסתכלה ישר לתוך עיניי, "אני הבטחתי לעצמי שייקח זמן עד שתגיע לכאן, תיכנס לפה, ושוב תרגיש כמו בבית. אני הבטחתי לעצמי שאני לא אראה אותך בתקופה האחרונה, בעיקר לא במשהו פרטי, ואני שברתי את כל מה שהבטחתי לעצמי. אז בבקשה ממך יותם, לך."
"אני לא יכול." אמרתי מיד, מרגיש כמה כואב לי לראות אותה במצב הזה. במצבים אחרים הייתי מחבק אותה ומרגיע אותה, מכניס את ראשה אל בין ידי ומלטף אותה עד שהייתה נרגעת.
"אני באמת מעריכה את זה שנסעת את כל הדרך הזו על חשבון השבת שיש לך, אבל בחייאת, תחסוך את זה גם ממני וגם ממך, אין לי מה לומר לך. לא מתחשק לי לראות אותך, לא מתחשק לי לדבר איתך, אני לא רוצה כלום. רוצה שתלך."
"זה לא קשור רק לאתמול הא? לא היית כועסת בכזו רמה אם זה היה רק על אתמול."
"ברור שזה לא קשור רק לאתמול!" היא אמרה בקול רם וראיתי את הדמעות מתחילות לנזול מעיניה. סעמק, לא יכול לראות אותה בוכה, שונא לראות אותה בוכה. מול בנות בוכות, בעיקר היא, אני מת. מת! היא זזה מהדלת והתקדמה אל עבר המטבח, כנראה כדי לקחת נייר טואלט. נכנסתי בצעד קטן אל תוך הדירה וסגרתי את הדלת אחריי, עדיין עומד בכניסה. אני לא אתקדם יותר מזה, היא לא רוצה אותי פה, אבל אני לא מסוגל להשאיר אותה ככה.
הבית שלה היה מסודר כמו שתמיד הייתי רואה אותו מסודר, בדיוק ראיתי את המטאטא נשען על אחד הקירות אז הנחתי שהיא ניקתה כמה דקות לפני שבאתי. הורדתי את הג'קט מעליי ושמתי אותו בכניסה, מחכה שהיא תחזור לכיווני, קצת אחרי שהיא תירגע. תראה מה נהיה ממך יותם, מחכה שבחורה תגיע ותיתן לך קצת תשומת לב, מחכה נואשות למישהי שלא מעניין אותה לראות אותך, שאתה לא מזיז לה. יכולת להיות עכשיו במקום שעושה לך הרבה יותר טוב ובמקום זה אתה כאן, מושפל מול האקסית שלך. אבל היא לא רק אקסית, ימות העולם היא לא רק אקסית.
"ליאת." קראתי כשראיתי שהוא לא חוזרת אליי. התקדמתי בצעדים איטיים לתוך הדירה שלה וראיתי אותה יושבת על אחד הכיסאות במטבח, קוברת את ראשה בתוך ידיה. הזזתי מעט את הכיסא שהיה מולה והתיישבתי גם, מסתכל עליה. לא רציתי לגעת בה, היא הייתה מתחילה לצרוח.
"אני באמת מצטער, על אתמול ועל זה שאני לא יכול ללכת עכשיו כשאני רואה אותך ככה. תגידי משהו, דברי איתי, תצעקי עליי, תוציאי את מה שיש לך החוצה." שמעתי צליל מהטלפון שלה, צליל של הודעה, אבל התעלמתי כי גם היא התעלמה. היא לא קמה לבדוק מי חיפש אותה, היא רק הייתה עסוקה בלנשום עמוק, בלהירגע.
"כל מה שהיה בין שנינו בשנה שעברה, לא מצליח ללכת. אולי הצלחת להמשיך הלאה, אני לא," היא התחילה ואמרה, ואני השתתקתי ונשענתי לאחור, "תמיד היית ידוע בלעשות טעויות קריטיות, תמיד צחקנו על זה, אבל לשבת בתקליט, בערב יום שישי, שנינו, שותים את אותה בירה, מדברים כאילו כלום…" היא אמרה והרגשתי את הגודש בגרון. היא הרכינה את ראשה ושיחקה עם שתי אצבעותיה, "צריך להיות באמת אידיוט כדי להביא אותי לשם, להזכיר לי את מה שהלך ולא בגללי. היית בוחר כל מקום אחר, אבל אני נעניתי לך כי אני לא יכולה לסרב לך, אין לי מושג מה זה המילה 'לא' מולך. אפילו לא לתת לך להיכנס אליי הביתה היה קשה כל כך." המשכתי לשתוק למשך כמה שניות, מביט בה, מאוכזב מעצמי, מהמצב שאני גורם לה להיות בו ושאין לי אפשרות לשנות.
"כנראה שהיה בי חלק שרצה לראות אותך, לראות שאת בסדר, לדעת שאת בסדר ממקור ראשון, לא מאנשים שמספרים לי שאת בסדר," אמרתי והיא הרימה את ראשה, "ורציתי לספר לך על מה שקרה, רציתי שתשמחי, שתדעי…"
"אתה לא טעית כשאמרת שהפגישה אתמול הייתה טעות, היא הייתה טעות. אני באמת הבטחתי לעצמי שאני מתנתקת עד כמה שאני יכולה, לא להגיב לך על שום דבר, לא לדבר איתך על כלום, לא להראות סימני התעניינות. היו פעמים שזה הרג אותי, רציתי להגיד לך כמו כולם 'בהצלחה' אבל…"
"כן, שמתי לב לזה." נאנחתי.
"וכולם כל הזמן מזכירים לי כמה היה לי כל כך טוב איתך, וכמה אף אחד לא משתווה אלייך, לא בכמה שהרגשנו טוב אחד עם השנייה, ולא בכמה שהיינו הזוג המתוק הזה שכולם אהבו. כולם אומרים לי שהם בחיים לא ראו אותי מאושרת כמו באותה תקופה, ושמאז דעכתי."
"וניסית? ניסית לשכוח?" שאלתי אותה, מרגיש את הכאב שלי מהזיכרונות שהיא התחילה להציף בי.
"בטח, גם לא חסמתי מעצמי אנשים אחרים," היא אמרה ונגעה בידיה, משחקת בהן, "אבל זה לא כמו איתך. שום דבר הוא לא כמו איתך." היא הרימה את מבטה, קינחה את אפה והסתכלה עליי עצובה, לחיה מבריקות מהדמעות, והיא נושמת כמה וכמה נשימות עמוקות. לא יכולתי לעשות כלום, אני לא מרגיש אותו דבר כמוה. זה לא שלא התגעגעתי אליה ושהיא חסרה לי, אבל היה לי קל הרבה יותר כשידעתי שאין לי למה לדאוג בבית.
"כשנפגשנו אתמול, חשבת שאני רוצה לומר לך שאני רוצה שנחזור?"שאלתי. היא הנהנה בשקט והסתכלה עליי.
"אני מצטער ליאת, אני באמת מצטער." היא הנהנה אליי בשקט, כבר בסיומן של הדמעות, ואני קמתי, נתתי לה נשיקה קלה בלחי והתקדמתי לכיוון הדלת. יצאתי מביתה והלכתי לכיוון האוטו, ונסעתי הביתה. לא משנה אם חברים רוצים לצאת ואם אני קרוב עכשיו לשבעה חברים שגרים באיזור, אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר. לא ידעתי שזה מה שהלך בחצי השנה האחרונה, אני גם יודע שהיא לא חיכתה לי, היא אמרה את זה בעצמה, אבל ההשוואות מקומן קיים. ואני יודע כמה היה לה טוב כשהיינו יחד, כמו שגם לי. אבל זה נגמר, זה היה חייב להיגמר.
"מצוין שהגעת הביתה!" אמא קראה כשנכנסתי הביתה, "עוד שעה, שעתיים אנחנו מוזמנים לארוחת אחר צהריים אצל המשפחה של רז."
"לא ידעתי שאת ואמא שלו כל כך קרובות…" נאנחתי והתכוונתי להוריד את הג'קט שלי בכניסה, לשים במתלה, אבל שמתי לב שהוא לא עליי. ראבק… הוא נשאר אצלה. טוב, שתשרוף אותו מצידי, למרות שזה ג'קט היציאות שלי, אני לא אסע לשם עוד פעם בקרוב.
"היא התחילה ללכת איתי ביחד לחדר כושר. אני יודעת שאין המון כסף, אבל לאחרונה חסכתי קצת וזה חשוב לי. אני מקווה שאתה מבין יקירי…"
"בטח אמא," חייכתי אליה. זה לא שאנחנו בחוסר, אבל אנחנו גם לא יכולים להרשות לעצמנו להתפרע. משפחה ממוצעת שמאכילה מספר פיות. "בכל מקרה, אני אנהג, אני נהנה לנהוג כשאני חוזר הביתה. צריך לעשות משהו לפני?"
"לא מה פתאום, רק תנוח ותתארגן עוד בערך שעה. יהיה לך ולרז הרבה זמן להשלים פערים." כן… איזה פערים. לספר לו עוד פעם איך הצלחתי לשבור את הלב של הידידה הכי טובה שלו.