פגישה שנייה- פרק 10

גיא:
עוד שבת בבסיס, שבת רגילה בבסיס, החברים שלא עושים כלום, הטלפונים שנותנים לנו אולי שעתיים להיות איתם, וים של שיעמום. המשמעת ממשיכה גם כשאנחנו בהפסקות, לא באמת נותנים לנו לבטא את האופי המפגר שלנו, בטח לא עם כמות הזמן שאנחנו כבר בצבא. אולי מקבלים את זה בחודש הראשון, אולי זה נראה מהצד שהחודש הראשון זה בדיחה, אבל עכשיו, עכשיו זה אחרת. עכשיו כבר מצפים מאיתנו לגמרי לקחת אחריות על כל מעשה שטותי שאנחנו עושים, על כל בחירה מוטעת שאנחנו עושים, ולכל יצר שלרגע נתנו לו ביטוי לא נכון, ומצפים שניקח את האשמה. אנחנו תמיד אשמים, אנחנו תמיד אלו שלא יודעים, 'בואו נדכא לכם את הצורה עד שיימאס לכם לראות אותנו, ורק מתוך הכעס תעבדו טוב'. ככה זה פה, הכל משחק.
בין ניקיונות פה ושם, ארוחת צהריים ודי כלום, סתם שיחות עם חברים, הגיע המפקד עם סלסלית הטלפונים ואמר שיש לנו שלוש שעות איתם, שלוש שעות שהם איתנו. הם מאמינים בזה שאנחנו צריכים להיות מנותקים. אנחנו כן שומעים פעם ביום לחמש דקות את חדשות היום כדי לא להיות לגמרי מנותקים מכל מה שמסביב, אבל הגישה אל הטלפונים הפרטיים, אל החיים שמחוץ לבסיס, נשארים סגורים בתוך המשרד של המפקד שאליו אין גישה. הטלפונים לא עלינו, כמעט ואף פעם לא עלינו. הם מאמינים שחייל טוב זה זה שבכל רוחו ונשמתו נמצא בבסיס, ולא חושב עד מתי, ולא חושב על הבית.
מהרגע שקיבלנו את הטלפונים החצר נהייתה ריקה, ריקה מהבחינה שאנשים לא ישבו יותר בחבורה שלהם ודיברו אחד עם השני, אלא התעסקו אך ורק בנייד. ההוא יצלצל לחברה שלו, והוא יצלצל ליזיזה שלו, וההוא יצלצל לאמא, וההוא לסבתא, והזה יכתוב לחמישה חברים במקביל ויחלק את תשומת הלב. ואני? אני החזקתי את הטלפון בידיים ופשוט לא ידעתי למי להרים צלצול. החברים שלי, ממה שקראתי בקבוצה המפגרת שיש לנו, תשעים אחוז סוגרים, תשעים אחוז אם אנסה להתקשר אליהם, הטלפונים יהיו מכובים כי גם להם אין גישה לטלפונים. אין לי כל כך בשביל מה להתקשר הביתה, הבית בסדר, דיברתי איתם אתמול. אז למי אני ארים צלצול? אפילו חברה אין לי בבית. לא זוכר איך זה להיות עם חברה מהבית. וכאן בבסיס… מספר הבחורות שואף לשלוש, לא מצליח למצוא חן מסוים בבנות האלה ובגלל זה אני גם לא מנסה להתחיל כלום.
הטלפון שלי נעצר על השם של ליאת. חייכתי לעצמי חיוך קטן וסגרתי את הטלפון, מחזיק אותו בין שתי ידי ופשוט חושב עליה. בעטתי קצת בחצץ ובאדמה שהיו לידי, משעיין את כל גופי קדימה, ופשוט חושב עליה, על החיוך שלה ועל היום המטורף שהעברנו יחד, על זה שפשוט לא האמנתי שכל זה קרה רק ביממה. לא חשבתי שמאותה שיחה שאני אבוא אליה, אני גם אשכב איתה, בחלומות הכי ורודים שלי לא חשבתי שזה יקרה. ומה שהיה איתה, היה קסום, היה חיבור שאי אפשר פשוט להסביר אותו. הייתי חייב לשים לזה סוף כי אני לא יכול, לא באמת מסוגל לתחזק את הקשר הזה כמו ששאר החברים שלי יכולים. אף פעם לא הצלחתי.
שתי שניות אחר כך מצאתי את עצמי פותח מחדש את הטלפון ומתחיל לכתוב לה הודעה.
'אני יודע שאנחנו לא אמורים לדבר, אני גם יודע שאמרתי שאני לא אכתוב, שאני אצטרך להתנתק לגמרי. אני זוכר שאמרתי לך שבימים הראשונים יהיה לי קשה להדחיק את הדברים שקרו בינינו, וזה באמת ככה. האימונים פה הורגים, הלחץ מטורף, אבל ברגעים הקטנים שנותנים לי להיות לבד עם עצמי, את היחידה שאני רוצה לדבר איתה. אני רוצה לספר לך על החברים פה, ועל הדברים שאני חושב עליהם, דברים שביום שבת הרגשתי כל כך בנוח לחשוף בפנייך, שלא תשפטי אותי ולא תחשבי שאני מוזר. שתסתכלי עליי מעין אובייקטיבית.
לא קל לי פה, אני לא ממש יכול לספר מה הולך פה, אבל לא כל כך קל. אני מרגיש שכל מה שהם רוצים זה לדרוך עליי, זה להוריד לי את האגו שאת יודעת שאין לי הרבה ממנו, שכל מה שהם רוצים זה לערער על הביטחון שאולי באתי איתו מהבית. אני מרגיש שהם מצפים שאהיה הכי חזק, הכי טוב, הכי מהיר, הכי חכם, הכי מבריק, ואני לא אף אחד מאלה. אני בסך הכל בנאדם ממוצע.
אני רוצה לנהל איתך את השיחה הקלילה, את ההיי הפשוט, את המה נשמע, ומשם לזלוג לשיחה כל כך ארוכה שלא נבין אפילו מאיפה היא באה. אני רוצה לחזור לשבת שבה התכרבלנו מתחת לשמיכה אצלך בבית. אני רוצה ששוב תציעי לי משהו לשתות או לאכול, וכל מה שאני ארצה זה להדביק את השפתיים שלי לשלך ולא לעזוב. אני מרגיש שאני לא מסוגל בלי ל'…
"שכטר!" שמעתי קול מעליי וכיביתי את מסך הטלפון. ראיתי את נבו, אחד החברים שלי לצוות.
"כן גבר." אמרתי מחויך. הוא התקדם אליי משועשע והתיישב לידי.
"מה שכטר, בחורה?" הוא שאל צוחק. צחקתי והפניתי את מבטי אליו.
"מה… יש לי פרצוף שמרמז על זה?" גיחכתי.
"אני יודע…" הוא נאנח ונשען לאחור, מגרד בראשו ומסתכל לנקודה לא ברורה באופק, "חצי מהבנים פה מתעסקים באיזה בחורה בבית, אז אני כבר רגיל לפרצוף החושב והקצת מתוסכל שלהם."
"וואלה? אני נראה מתוסכל?"
"אחי," הוא חייך אליי וטפח לי על השכם, "נראה שרבתם עם הפרצוף הזה שלך."
"איזה רבנו ואיזה נעליים, היא אפילו לא חברה שלי."
"אז מה אחי? זיינת מישהי והיא עושה לך סצנות?" הוא שאל. רדוד, אבל אני מת עליו.
"סיפור ארוך. תן לי חמש דקות אני בא איתך."
"אני הולך לעשן, אתה מצטרף?" הוא שאל וחייך.
"מנסה להיגמל אחי, אבל אני אבוא לארח חברה. חמש דקות קיצר, אבוא אחר כך. מבטיח."
חזרתי לטלפון, קורא את כל מה שכתבתי. לא יכול לשלוח את זה, לא יכול להראות לה שאני ממשך לחשוב אחרי שזה קרה. אני בטוח שכל מה שהיא חושבת עליו זה שהיה לה אחלה בילוי של יום שבת, ושנינו הסכמנו שזה לא יוצא מתחומי השבת הזו, שנינו הבנו שמה שהיה בשבת הזו היה חד פעמי. מושלם, אבל חד פעמי.
קמתי אחרי שתי דקות והלכתי לכיוון פינת העישון, ונבו היה מופתע לראות אותי כל כך מהר שם. הוא ביקש ממני לספר את הסיפור, אז סיפרתי לו חלקים ממנו, צנזרתי כמה חלקים, כולל את רוב המחשבות שלי על מה שהלך בין שנינו, ועל כמה שנהניתי. הוא שאל אותי כמה אני יודע על הבחורה, ואמרתי לו שדווקא פרטים יבשים אני לא יודע, אבל המון דברים אחרים אני כן, על תחומי עניין ומשפחה, על העבר ורעיונות לעתיד.
"והתקשרת אליה שהיית בכזה מצב רוח קודם?" הנדתי את ראשי לשלילה ואמרתי לו שהתכוונתי לשלוח הודעה ארוכה, דומה לשיחות שניהלנו במשך כל השבת. הוא צחק ואמר שבחורות אוהבות מגילות שמראים להן את הרגש בתוך המילים.
"זה הקטע אחי, אני לא יודע איזה רגש, לא יודע אם נשאר בזה משהו ואם שווה בכלל לפתוח את זה מחדש. אני לא אמור לדבר איתה, בוא נסגור את זה כאן."
"לא אמור אבל רוצה, ובחייאת שכטר, בחייאת דינק, מספיק לא קל פה, אז לא שווה שמקום אחד יעלה לך חיוך על הפנים?"
"באמא שלך קרא את מה שכתבתי ותגיד לי אם זה פתטי מידי." אמרתי לו. הוא הנהן אליי, פתחתי את הטלפון וחזרתי אל ההודעה שעדיין לא נשלחה. נשענתי על הקיר והסתכלתי לנקודה אחרת באופק המדברי. הכל חול כתום, כל החיים מסביב הם חול כתום. אני לבוש בבגדים מטונפים ירוקים, חייל, אשכרה חייל. ממש עולם של צבעים מכוערים. לא מרגיש חייל, ממש לא מרגיש חייל.
"קח גבר." הוא אמר לי דקה אחר כך. הזזתי את מבטי אליו ושאלתי אותו איך הוא הספיק לקרוא את זה כל כך מהר.
"לא קראתי את זה. שלחתי את זה." הוא אמר. פערתי את עיניי והסתכלתי עליו, ואז פתחתי את הטלפון וראיתי שהוא באמת שלח את ההודעה.
"לפני שאתה אומר משהו," הוא אמר וכיבה את הסיגריה, "אני לא נכנס לך לבין התחתונים, בלשון עדינה, לא רוצה לקרוא את הדברים שאתה כותב למישהי כי זה אישי, כי זה מלא בדברים שלכם. היית צריך מישהו שילחץ על הכפתור כי פחדת. עכשיו זה בידיים שלה, התגובה שלה היא מה שמשנה, ואתה יודע שעשית משהו שרצית. תחשוב על זה שאני לא ניסחתי שום דבר ואתה רק שפכת מילים. מה שהבחורה תחליט לעשות עם המילים שלך, זו הבחירה שלה. אני עפתי, מת להשתין כבר שעה." הוא אמר צוחק, טפח לי על השכם, והלך עוד לפני שפתחתי את הפה ואמרתי משהו. אבל הוא צודק, הבחירה בידיים שלה. אני לא יודע אם אני צריך להצטער על זה שההודעה נשלחה ואין לי כוח להעסיק את המוח שלי על השטות הזו. הגורל בחר שזה ישלח, נזרום איתו.