פגישה במסדרון- חלק 1

כשענייהם נפגשו במסדרון של הבית ספר החדש, הם מיד נעצרו ובהו אחד בשני במשך דקה שהרגישה כמו שעה. בסופו של דבר אל אמר, "היי שון" ושון ענה בתשובה "היי אל. השיער…", אל מיד נגע בשער הבלונדיני שלו, לא הבין לרגע למה שון מתכוון. אבל אחרי שהוא ניזכר ששון לא היה איתו בזמן הזה הוא אמר "אה כן, צבעתי לא מזמן" ואז שון אמר, בלי לחשוב בכלל מה אל ירגיש ומה יגידו דבריו, "דווקא אהבתי את השער החום שלך". אל מיד הוריד את ידו מהשער, הוא הרגיש לא מחובר אליו, הרגיש שהשער שלו לא שלו יותר אחרי מה ששון אמר. "למה לא התקשרת?" שון שאל. כאלו כל החוקים שהוא נתן לעצמו על לשכוח, להדחיק, להתחיל מההתחלה בשביל עצמו, לא היו קיימים. אל הוריד את הראש שלו. הוא הבין שהוא הגיע לרגע שהוא צריך להגיד בקול רם את התשובה שהייתה מוכנה לו בראש כבר שנה. "אני מצטער שלא חזרתי אליך שון. אני חשבתי שזה יהיה לי פשוט יותר. אני לא רציתי שתחזור, כי ידעתי שאם תעשה את זה אני לא אוכל לתת לך ללכת". הראש של שון ירד מיד, הוא לא יכל להסתכל יותר בעניים הכחולות האלה בלי לפרוץ בכעס, משהו שהוא ניסה מאוד לא לעשות אף פעם. הייתה שתיקה שלא הייתה מביכה ולא חתכה את האוויר כמו סכין. היא פשוט הייתה שתיקה ריקה. שתיקה שלה הם כבר היו רגילים. אל חיכה לתגובה. הוא חיכה לתשובה שלא משנה כמה הוא דמיין את השיחה הזאת הוא לא יכל לדעת מה היא תהיה בסופו של דבר. האם הוא יצעק? האם הוא ידמע? האם הוא יסובב את הגב שלו אליו וילך בלי לאומר מילה? אבל התגובה של שון בסופו של דבר הייתה לא צפויה בכלל. הוא שאל "באיזה מגמה אתה לומד?". קו המחשבה של אל נקרע בשנייה. הוא העביר בראשו כל כך הרבה דברים, אבל לזה הוא לא ציפה. "ספרות" הוא אמר לבסוף, מילה שהגיע לו בטבעיות כשמדובר בשיחה עם שון, הרי שון לימד אותו את כל מה שהוא יודע. אם שון לא היה, לא היה שום דבר בחייו של אל, לא היה שום דבר שיכול להציל אותו שוב ושוב אחרי ששון עזב. אלה היו השאירות האחרונות שנשארו לו ממנו, הדבר היחידי שהוא יכל להישען עליו ברגעי הקושי הבאים והולכים שלו. שון לא היה מופתע. הוא ידע שזה מה שנשאר לאל, הוא ידע שכשהוא החליט לקחת הכל, את זה הוא השאיר בכוונה. "גם אני" בסוף הוא ענה. אל ידע שזאת תהיה התשובה, אבל לשמוע את זה ממנו גרם לו לעצור את הנשימה. הוא צריך לראות את הפנים היפות שלו והעניים הירוקות שלו עכשיו כל הזמן. אחרי שהוא התרגל לקום לבד במיטה שלו ולא מחובק במיטה הנוחה של שון. אחרי שהוא התרגל לקחת כדור במקום לרוץ אל הידיים של שון ולחבק אותו חזק. אחרי שהוא התרגל לעלות לגג ולקרוא ספר במקום לעמוד בקצה שלו עם ידיים פרוסות. שון חשב מיד על זה שהוא לא יתן לעצמו ליפול לפיתוי. הוא לא נעלם לתוך העניים הכחולות האלה, לשער הנעים הזה והדמעות בעניו. לא משנה כמה הוא רואה אותו הוא לא אומר לו שלום ומנשק את שפתיו. הוא הבין שאם הוא ימשיך לעמוד פה הוא לא יצליח לעמוד בזה. הוא הבין שגם ככה הוא יצטרך לראות אותו כל יום בכיתה, אז הוא צריך לצמצם כל פגישה. הוא הפנה לאל את גבו והלך משם בלי לאומר מילה. הוא בכלל לא שם לב לזה שהפה שלו נשאר סגור, כי בראש שלו הוא אמר הרבה יותר. אל נשאר שם עומד, קפוא. הרעש המחריש של הצלצול התחיל, וכל האנשים הולכים ממקום למקום, צועקים, מדברים ורק אל המשיך לעמוד שם בלי להזיז אף שריר. הוא ראה את שון הולך, בפעם הראשונה הוא ראה את הפחד הגדול ביותר שלו מולו.