פגיעה עצמית

פרק 1- איך הכל התחיל?
\"קורל?\" \"קורל את בסדר?\" \"מה קרה לך?\" \"קורל הכל טוב?\" אלפי שאלות צצו סביבי וכולם עומדים, מלאי דאגה מסביבי, בזמן שאני שוכבת על הרצפה הקרה זקוקה לרחמים, למישהו שיבוא לעזור לי, נמאס לי. זה קרה כבר לא פעם ולא פעמיים, אך אף פעם לא הגיע לרמה כזו. מי יכול היה לחשוב שהוא מסוגל לרדת לרמות האלה? משהו עובר עליו, זה לא אותו היובל שאני מכירה. אני מבינה את הקללות, את ההעלבות, אבל רמת השפלה כזאת ממנו בחיים לא הייתי מסוגלת לדמיין.
\"זוזו כולם! תנו לה לנשום!\" באה ליאן משום מקום הושיטה לי את ידה ועזרה לי לקום. מאז ומתמיד ליאן הייתה החברה הכי טובה שלי, היא תמיד ניחמה אותי אחרי כל פעם שפגע בי ואף ניסתה לעזור, אך אני? אף פעם לא שמעתי לעצותיה. היא לקחה אותי לשירותי בית הספר לשטוף את הפנים ואת הדם שלא הפסיק לנזול מהחבטה באדמה ואז כמובן פרצה בשאלה הידועה שלה: \"לא אמרת שאת עושה צעד? נפרדת ממנו או משהו?\"
אז כן, יובל הוא החבר שלי כבר כשנתיים, תמיד הוא היה מעיר לי על איך שאני נראית ועל כך שאני \"לא מטפחת את עצמי מספיק\", אבל היום? הוא באמת עבר כל גבול. הסתובבנו יחד, מה שאנחנו לא עושים הרבה כי… איך אני אגיד זאת בנימוס? אני מפחדת ממנו, מפחדת שיעליב אותי, שיפגע בי. ומה שעשה היום, הצדיק את כל הפחדים שלי.
\"תגידי את לא חושבת שהגיע הזמן?\" הוא שאל. ידעתי למה הוא מתכוון, הוא כבר תקופה ארוכה רומז לי על כך שהוא רוצה לקיים איתי יחסי מין. \"זמן למה?\" שאלתי אותו חזרה, פחדתי לענות לו בכנות, שאני עדיין לא מוכנה לכך. \"את יודעת… ש\'נעשה את זה\', כמו שכולם עושים…\" הוא ענה. שתקתי. לא היה לי מה לומר. כמו שכולם עושים? מי אמר שאנחנו צריכים להיות כמו כולם? למה שלא נחכה לרגע שבאמת מתאים? ששנינו נהיה מוכנים? \"בואי איתי\" אמר, תפס את ידי ומשך אותי, תחילה לא הבנתי לאן אך מאוחר יותר ראיתי שהוא לוקח אותי למקום שבו התנשקנו בפעם הראשונה, מקום מבודד ומרוחק מכולם. אולי הוא רוצה לדבר איתי? לבקש סליחה על כל הפעמים שפגע בי? אולי הוא השתנה? אלפי רעיונות צצו במוחי, אך אף אחד מהם לא היה נכון. הוא השעין אותי על אחד העצים שבסביבה ותפס את חולצתי בעדינות, אך בפראיות, ולאט לאט שלף אותה אל מעל לגופי. רציתי לצרוח לו מה נראה לו שהוא עושה, אך בשנייה שראה זאת שם את ידו על פי וחסם אותי מלדבר. הוא אחז בי כל כך חזק שלא יכולתי להתגבר על כך, למרות כל המאמצים. דמעה זלגה מלחיי, אני כבר יודעת מה הוא מתכוון לעשות. הוא אחז במכנסי הג\'ינס שלי, פתח אותם והוריד אותם מגופי. הוא בא לפתוח את החזייה שלי אך בשנייה שקלטתי זאת דחפתי אותו ממני בכל החוזק, \"עוף ממני, חתיכת אידיוט!\" צרחתי והתחלתי להתרחק משם, הוא אחז בידי והשליך אותי על האדמה הכואבת, כל גופי בער ובאותה שנייה כל מה שרציתי היה להיעלם. הוא זרק מעליי את בגדיי ופתאום ערימה של ילדים נאספו סביבנו, כאילו מינימום נשיא המדינה הגיע לבית הספר. כולם התחילו לשאול שאלות ואז הגיעה ליאן, כאן אנחנו חוזרים לנקודה בה עצרנו.
\"זהו ליאן, זה נגמר בינינו, אני מבטיחה\" אמרתי לה והיא גלגלה את עינייה ואמרה בזלזול \"בדיוק אותו משפט כמו כל שאר הפעמים\" היא אמרה ושתקתי, היא צודקת, זה באמת מה שאמרתי בכל שאר הפעמים, אך הפעם זה באמת. הוא ניסה… לאנוס אותי! בחיים לא חשבתי שהוא יגיע לכזו רמה של שפל. \"אולי הוא סתם היה עצבני? אולי קרה לו משהו עם המשפחה?\" אמרתי, אולי באמת. \"והנה שוב את מתחילה להצדיק אותו, קורל, תפקחי את העיניים שלך! הגיע הזמן שתתחילי לשים לב למה שקורה סביבך ותפנימי! יובל השתנה, הוא כבר לא אותו היובל של פעם. והגיע הזמן שתתרחקי ממנו כי בפעם הבאה שהוא יפגע בך כבר לא יהיה פה אף אחד כדי להגן עלייך\" היא אמרה, נפגעתי. היא באמת התכוונה לזה? ואם זה יקרה שוב ואף יותר גרוע, היא לא תהיה כאן בשבילי? נתקפתי כאב ראש וחזרתי לכיתה כשכל עיניי התלמידים מופנות אליי. הרגשתי בושה, שבתי למקומי בכיתה והתפללתי, כמה התפללתי שהיום הזה יגמר.