פאנפיק פוליטי מרגש במיוחד

"תשיגי לי אותו על הקו, אני רוצה לארגן זר של ורדים, צבעונים ותזרוק כמה כלניות – תדאגי שכלום לא יהיה נבול!" הוא זעק על מזכירתו.

"אתה מבין אבל שיש הגבלות מאוד ברורת על מוצרים שעוברים בין שטחי ישראל לשטחי הרשות?" המזכירה שאלה.

"הבנתי, תבטלי את כל הלו"ז שלי בבקשה", הוא אמר ויצא מהמשרד בלהט הרגע.

"אתה יודע שזה לא אפשרי!" המזכירה הנסערת עטה אחריו.

לפתע, היא הופיעה ועצרה בעדו.

"לאן אתה חושב שאתה הולך בדיוק?" רעייתו עמדה בחשד רצחני מולו. חיוכה היה משוגע וחשוף שיניים, כאילו עוד רגע תרצח אותו בדם קר, אל מול המזכירה המסכנה שרק עתה תפסה אותו.

"יש לי משהו חשוב שרהל'ה", הוא הסביר בקור רוח.

"אתה יודע איזה יום היום?" שרה לפתה את זרועו בחוזקה, החיוך המשוגע נותר על פניה.

"אני בדיוק הולך לקנות לך מתנה כדי להשאיר את החיוך הזה על הפנים שלך לעוד שנים רבות", הוא אמר ושחרר את אחיזתה ממנו.

"חסר לך שזה משהו מעופש שאני לא צריכה!" היא איימה בטרור.

הוא הנהן בהבנה והמשיך לדרכו.

"לאן אתה הולך?! איפה נשיקת הפרידה?!" שרה צרחה.

אולם הוא כבר הספיק לרדת במהרה במדרגות בעודו שומע אותה צורחת על מזכירתו המסכנה ברקע.

"לאן אדוני?" שאל הנהג.

"חנות הפרחים הכי יקרה שאתה מכיר", הוא ענה.

הנהג החל בנסיעה, מאבטחיו לא הבינו ממתי הוא מוכן שלא לחסוך על רעייתו ביום האהבה. הם היו עוד יותר מופתעים כאשר בחנות עצמה הוציא שטרות כסף מתוך גרבו שכן לא היה לו ארנק.

"אבקש ממך בקשה", הוא ניגש לנהגו.

"כל דבר אדוני", הנהג ענה.

"אני נוהג ואתם, חכו לי כאן", הוא הצהיר.

"אין לי יכולת אדוני, זה מעל לנהלים של החברה שמעסיקה אותי, ואני גם לא חושב שמותר למאבטחים אי-פעם לעזוב אותך, במיוחד לא ככה סתם במרכז ירושלים", הסביר הנהג.

הוא הסיר מעצמו את נעליו באקט שהיה קצת לא מובן על ידי הנהג.

"קח", הוא שלף מנעליו כמות בלתי מתוארת של שטרות.

"המאבטחים שלך לא ייתנו לך גם אם אסכים"

"אתה מקבל הכל כדי שהמאבטחים לא יגלו", הוא קרץ.

"טוב אני אמציא משהו", ענה הנהג ולקח את הכסף ברצון רב.

בחיפזון רב ובמהירות מופרזת הוא נסע לו לדרכו. הנהג אמר למאבטחים שתקף אותו שילשול ושהוא הלך לחפש שטח נקי להטיל בו את צרכיו. המאבטחים שהיו פחות תמימים, עיקבו את הנהג לחקירה ובינתיים ניהלו מעקב אחר הבוס שלהם דרך המשטרה.

בינתיים בלשכה ברמאללה לסתות נשמטו. טלפונים ניידים נשלפו והחלו לתעד את המאורע המשונה.

"לא כל יום רואים דבר כזה", אמר איש בקומת הכניסה לרעהו.

הוא עלה לקומה השלישית והתעלם מהמבטים הנועצים וההמומים במעלית.

מחמוד בדיוק ישב על כוס קפה במשרדו כשלפתע הדלת נפתחה בברוטליות.

"סעידה אמרתי לך שאני בהפס-" הוא לא הספיק להגיב ואז הבין את המאורע.

שניהם עמדו אחד מול השני בשתיקה. הוא הניח את הפרחים על שולחנו.

"יא אלבי", אמר מחמוד.

"יום אהבה שמח חיים שלי", הם התנשקו.