פאנפיק סטארקיד – זוג יונים

פאנפיק סטארקיד!!!!

שיפ: תקראו ותדעו. מי אני שאעשה לכם ספויילרים?
תקופה: הולי מיוזיקל ב@מאן

"לורן!" קרא בריאן, "כמה זמן לוקח להתארגן?!" הוא נאנח. החזרה נגמרה, והאוטו של לורן במוסך. למה הוא היה חייב להתנדבר להסיע אותה דווקא היום, ביום-ההולדת של אמא שלו?
"שנייה!" קראה לורן, "ו… גמרתי!" היא יצאה מחדר ההלבשה, "בוא נזוז" אמרה, והחלה ללכת. בריאן הנהן, "אוטו חונה ב-" פתח, אך לורן קטעה אותו, "אני יודעת. אני שמרתי לך את החנייה" היא אמרה בגיחוך, "כן- ברור- שחכתי" מלמל בריאן, והשניים הלכו לכיוון האוטו, בשתיקה.
כל אחד מהם חשב על משהו אחר – בריאן על לורן, שנראתה יפייפה בשמלה הפרחונית העדינה והקלילה שלה, ולורן חשבה על בריאן, שהיה מבולבל לידה כל הזמן. האם יש סיכוי שהוא מרגיש כמוה? לורן ניערה את ראשה רק מעם המחשבה על כך. מה הסיכוי? היא מעדיפה להישאר סתם ידידה שלו, ולא לסכן את החברות שלהם. שלפחות את זה יהיה לה.
"לורן, הגענו" קולו של בריאן העיר אותה ממחשבותיה. "כן- סליחה, פשוט.." היא לא הספיקה לגמור את המשפט, "שקעת במחשבות, שמתי לב" אמר בריאן, והיא חייכה, נבוכה.
הוא פתח לה את הדלת, כמו ג´נטלמן אמיתי, ולאחר מכן נכנס והתיישב במושב הנהג. "תודה" אמרה, בעודה חוגרת, ובריאן חייך אליה, גם אם לא שמה לב, "אין בעד מה" אמר, וחגר גם הוא.
"כולם חגורים?" שאל בקול סמכותי, ולורן קראה בתלהבות של ילדה קטנה, "כן!". שניהם צחקו, וכעבור כחצי שעה הגיעו לביתה של לורן.
בריאן חיכה לה, לוודא שהכל בסדר, ולפתע שמע צעקה, "פרצו לבית שלי!" קולה של לורן רעד, והפאניקה נשמעה בקולה. בריאן מיהר אליה, והציע שייקח אותה למשטרה, אבל לורן סירבה בתוקף, "אתה צריך ללכת ליום-ההולדת של אמא שלך" הזכירה לו, אך הוא התעקש לעזור לה בטענה שאמא שלו תבין. הוא גרר אותה לאוטו בעודה מוחה, "אולי יכעסו אלייך, אני לא רוצה שבשבילי תפספס את היום-הולדת של אמא שלך ו-" בריאן נאנח, "תסתמי שנייה" אמר, "הכל יהיה בסדר". שאר הנסיעה עברה בשתיקה, ובריאן התחרט על שאמר לה לסתום. "לא נעלבת, נכון?" שאל בחשש, ולורן נדה בראשה הקטן לשלילה, "לא" אמרה, וחייכה את החיוך הזה שלה, ובריאן ידע שהכל בסדר, מה שהרגיע אותו מאוד – הוא לא רצה לפגוע בה, או בחברות שלהם. זו הסיבה שמעולם לא סיפר לה מה הוא מרגיש, הוא פחד שתתרחק ממנו, ושזה יפגע בקשר ההדוק שלהם. הרי אתה לא יכול פשוט לבוא למישהי שאתה מכיר שנים, שהיא החברה הכי טובה שלך ולאמר לה "לורן לופז. אני אוהב אותך". זה לא עובד ככה.
"בריאן, הגענו!" הפעם היתה זו לורן שקטעה לבריאן את המחשבות. הוא עצר, והשניים נכנסו לתחנת המשטרה, "אני אסתדר מפה, עכשיו לך ליום-ההולדת של אמא שלך" אמרה, בטון מפקדת, אך הוא נד בראשו וחיפש תירוץ להישאר איתה, "ואם יעשו לך שם בעיות? כדאי שאשאר איתך" אמר, ולורן, שכבר הבינה שלא קל לשנות את דעתו, נאנחה.
כעבור חמש דקות התפנה קצין וצוות נשלח לביתה של לורן, ובזמן שהצוות חיפש רמזים לזהות הפורץ, לורן חיפשה מה נגנב, ובריאן התעקש להישאר ולעזור לה להתגבר על אובדן החפצים שנגנבו, בעיקר על החבילה האחרונה של הצ´יפס. כעבור שעה התעקשה שיילך ליום-ההולדת של אמו, "רק אם תבואי איתי" הכריז, "אני לא משאיר אותך לבד, את במצב רגיש" היא הביטה בו וחייכה, "אני יכולה להתגבר על הצ´יפס" אמרה, ושניהם צחקו. לבסוף היא השתכנעה, והשאירה את ג´ואי וג´יימי, שהוזעקו למקום, אחראים.
כשהגיעו לבית של אמא של בריאן, הוא קיבל נזיפה על האיחור של ה"קצר" של שעתייים וחצי, אבל הכל הסתדר כשנתן לאמו את המתנה (שלורן עזרה לו לבחור) ובירך אותה. עברו להן שלוש שעות של אוכל (בעיקר בשביל לורן), דיבורים וצחוקים.
"ביי, זוג יונים" אמרה אימו של בריאן לשניים כשהלכו, והשניים החליפו מבטים נבוכים, "אנחנו לא זוג" מלמל בריאן, העצב בקושי נשמע בקולו הנבוך. "אבל אתם רוצים, שניכם" אמרה האם, ובמילים אלה סגרה את הדלת.
לורן הייתה הראשונה שדיברה, "זה… נכון?" שאלה, ובריאן לקח את ידיה הקטנות בידו,"לורן לופז" אמר, ולקח נשימה עמוקה, "אני אוהב אותך". הוא היה מוכן להכל – בין אם תרביץ לו ובין אם תלך משם בכעס, אבל למה שקרה הוא לא ציפה (רפרנס לטוויסטד "הייתי מוכן להכל מלבד למה שקרה"). לורן עלתה על קצות אצבעותיה, ושפתותיהם התאחדו בנשיקה.

-ה ס ו ף-