פאנפיק לילי וג'יימס / פרק 24

השעה הייתה אחרי חצות. דממה שררה בחדר המועדון, פרט לקולות האש המתפצחת באח. החדר היה עטוף בצללים אך חמים ונעים. התכרבלתי בשמיכה על הספה הקרובה לאח, קוראת ספר בלחשים עתיקים כאשר הפתח מאחורי התמונה של האישה השמנה נפתח, וסיריוס וג'יימס נכנסו פנימה בסערה.
"מה פתאום אכפת לך ממנו? אתה יודע שאם זה היה הפוך הוא לא היה מרחם עלינו ככה – "
"זה לא משנה מה הוא היה עושה, רך כף! אנחנו לא סנייפ."
סיריוס המשיך בלהט, "אז מה, מה כבר היה קורה לו? אז הוא היה ננשך – "
"תנמיך את הקול,"
"מי כבר שומע אותנו בשעה הזאת? כולם בחלום השביעי – "
ואז עיניהם נפגשו בשלי.
מצמצתי, זונחת את הספר פתוח. "מה קרה?"
סיריוס התקדם לעברי, נסער. "החבר-לשעבר שלך רצה לראות מה אנחנו עושים בערבה המפליקה, אז החלטתי לעשות לו סיור נחמד – "
"רך כף." אזהרה נשמעה בקולו של ג'יימס.
"מי, סנייפ? הכנסת אותו בפנים?" שאלתי בתדהמה, מזדקפת במושבי.
ג'יימס התיישב לצידי בכבדות. הוא השעין את מרפקיו על ברכיו, והעביר יד על פניו. "אתה יכולת להרוג אותו."
פני סיריוס הסגירו שלא היה אכפת לו.
ג׳יימס הבחין בכך והמשיך בכעס, "עם כל השנאה שלי אליו, אני לא אלך ואגרום לו להיהרג! במיוחד כשהאשמה הולכת לשבת על הכתפיים האומללות של ירחוני לשארית חייו."
סיריוס ליקק את שפתיו, משתהה לרגע. "עכשיו שאתה אומר את זה, רק בגלל ירחוני לא הייתי עושה את זה."
ג'יימס נעץ בו מבט מצמית. "טוב שאתה חושב לפני שאתה לוקח חיי אדם."
שקט השתרר לרגע, כשסיריוס וג'יימס נעצו עיניים אחד בשני.
"רגע, אז מה קרה בסוף?" שאלתי.
"קרניים הציל לו את התחת, במקום להיפרד ממנו לעד."
ג'יימס נאנח.
"אז עכשיו הוא יודע על רמוס?" שאלתי בחשש.
"כן." ג'יימס ענה בקול כבד.
"נראה לך שהוא ישמור את זה בסוד?"
"ביקשנו ממנו. אני יכול רק לקוות."
בלעתי את הרוק. רק לחשוב שכל הסיפור הזה היה יכול להיגמר ברצח… יכולתי לדמיין את הכותרת ב"הנביא היומי" – איש זאב רצח תלמיד בהוגוורטס. ולחשוב מה זה היה עושה לרמוס… הוא היה מסולק מבית הספר, מנודה על ידי החברה, וגרוע מכך – כמו שאני מכירה אותו הוא לא היה סולח לעצמו, ומסתגר בביתו למשך שארית חייו.
סיריוס קם והסתלק לעבר מעונות הבנים.
התבוננתי בג'יימס, שבהה בנעליו. תחושה מוזרה גאתה בחזי. "כל הכבוד, ג'יימס."
הוא הניד בראשו. "על מה בדיוק? לא מגיע לי. אני… היססתי. הצלתי אותו רק ברגע האחרון."
"דווקא בגלל זה. הראית אומץ ועשית את המעשה הנכון, למרות מה שסיריוס חושב."
הוא הפנה אליי את מבטו, עיניו הפגיעות עוצרות את נשימתי. "כמעט הרגתי אותו, לילי. כמעט הרגתי בן אדם."
ליבי יצא אליו. "אבל עצרת את זה." הדגשתי. "יש לך לב טוב, ג'יימס. אל תשקע ברגשות אשמה מיותרים." הנחתי יד על כתפו, ורכנתי לחבק אותו. היה לו ריח של סבון ואדמה. "עכשיו יש מישהו בעולם שחב לך את חייו, יש יותר טוב מזה?" ניסיתי לגרום לו לחייך.
הוא התנתק מהחיבוק בחיוך קלוש, נראה קצת פחות מיוסר. "תודה, לילי."

"… ואז, ואז הוא נתן לי מבט כזה של מה-נראה-לך-יא-חתיכת-הזוי, אז חטפתי לו את התחתונים מהיד וברחתי!" ג׳יימס סיים, צוחק, וקול צחוק משוחרר נשמע מכולנו.
נטלתי בחזרה את המזלג, עוד מצחקקת. באיזשהו מקום בתוכי ניסיתי לקשר בין הבחור מאתמול האכול רגשות אשם וייסורים, לבין הבחור הצוחק היושב מולי במרכז העניינים ונראה מאוד בטוח בעצמו. ואז נזכרתי במשפט של מרי בשיחה שהייתה לנו לפני כמה ימים, במסדרונות בדרכנו לארוחת הערב. "את יודעת, לפעמים כל הרעש והצלצולים מכסים על חוסר ביטחון עצמי,"
מתחת לכל שכבות הצחוקים והבדיחות, חשבתי לעצמי בעודי מתבוננת בו מזווית חדשה, מסתתר לו לב טוב ורגיש. והוא פשוט לא מראה את זה, אלא שומר על החזות של הנער הפופולרי והחתיך שתמיד מרגיש טוב עם עצמו.
לפתע זרועות ידיים עדינות נכרכו סביב צווארו, ונערה יפה בעלת שיער שחור ארוך וגולש נשקה ללחיו.
היד שלי נעצרה באמצע הדרך לפי.
"ויקי," ג'יימס חייך מאוזן לאוזן, ופינה לה מקום לשבת לצידו.
ויקי?
הוא כרך זרוע אחת סביב כתפיה ולחש משהו באוזנה. היא צחקקה. הוא נישק אותה בשפתיה.
הכרתי את ויקטוריה. היא הייתה שנה מתחתינו, בשנה החמישית, מגריפינדור. נערה יפהפייה עם תור של מחזרים.
קרעתי את מבטי מהם, לעבר סיריוס ורמוס. הם המשיכו לאכול, מחליפים מבטים מרוצים. אנה המשיכה את השיחה שנקטעה, ואני חזרתי לאכול.

מאוחר יותר, כשנפרדנו מהקונדסאים והיינו בדרכנו לשיעור הבא, פטפטנו קצת על החברה החדשה.
"שילכו בדרכים ישרות," רובי צחקקה מהבדיחה של עצמה.
"את בטח מרגישה הקלה," אנה חייכה לעברי.
החזרתי לה חיוך בלי לחשוב. אומנם שמחתיֱ באיזשהו אופן על הדבר, כי זה אומר שנגמרו החיזורים המציקים מצד ג'יימס. אבל לא יכולתי להגיד שהמילה 'הקלה' תיארה את הרגשתי.

"פרופסור?"
"כן, לילי?"
הושטתי לעברה גיליון קלף, שהיה מלא בכתב ידי. "זו העבודה שלי. אני יודעת שיש עוד שבוע להגיש אותה אבל אין טעם שהיא תשב אצלי…" מלמלתי במבוכה קלה, מניחה את הקלף הארוך על שולחנה, פונה להסתובב אך קולה עוצר אותי.
"מצוין." קמטי עיניה סימנו לי על שביעות רצונה. לפתע חיפשה דבר מה על שולחנה המלא, ומשמצאה, מסרה לי פתקה קטנה. "תוכלי בבקשה להעביר את זה לאדון פוטר?"
הנהנתי.
לא נתקלתי בו כל היום, עד שפניתי לעלות למעונות לישון.
ושם, באזור חשוך מתחת למדרגות, ויקטוריה וג'יימס היו עסוקים בפרידת לילה טוב לא-מילולית. ידיו אחזו במותניה, וידיה בעורפו. בואו נגיד שממש לא התחשק לי להפריע להם באמצע. הסתובבתי קצת במקום, נושכת את שפתיי בחוסר מוצא.
לבסוף כחכחתי בגרוני. לאחר כמה שניות ארוכות הם התנתקו, וויקטוריה הפנתה את ראשה לעברי בחיוך קטן ונבוך. "היי לילי,"
"היי – אממ – פרופסור מקגונגל ביקשה ממני להעביר את זה לפוטר," הושטתי את הפתק קדימה, לעברו. הוא נטל את הפתק המגולגל, אפילו לא מביט בי, ופתח אותו. לא חיכיתי שנייה אחת והסתלקתי, מספיקה לשמוע את ויקטוריה קוראת אחריי, "תודה!"