פאנפיק לדמדומים – חלק ה׳

*
לגבי שלושה דברים הייתי בטוחה לחלוטין , הראשון רוזלי עדיין משוחררת ורוצה להרוג אותי בגלל שאני יודעת עליה ועל משפחה , השני זה קייל , הוא ערפד , השלישי זה שאני לגמרי מטורפת מרוב אהבה אליו .
עייני נפקחו לאט , לא ישנתי רק עצמתי את עייני כדי לתת לי מעט שקט אחרי כול מה שקרה .
שלחתי הודעה לצ׳ארלי שהשתגע מרוב דאגה אלי שלא חזרתי בערב ואמרתי לו שאני מתארחת אצל ג׳סיקה ומארחת לה חברה כי הורייה נסעו אל מחוץ לעיר לכמה ימים, אז לבינתיים יש לי אליבי לזמן הקרוב , אני אצל ׳ג׳סיקה׳ .
הרגשתי יד מלטפת את הלחי שלי ברכות, משאירה שובל דימיוני שורף עקב מגע האצבעות הנעימות והחמות שלו .
״אל תרדמי , תכף נוסעים״ אמר לי בשקט , אנחנו עוזבים תכף את פורקס ונוסעים מזרחה יותר לכיוון סיאטל .
רוזלי עדיין להוטה כול כך למצוא אותי , להרוג אותי בלי רחמים ולשתות את דמי עד הטיפה האחרונה , ולמה? כי אני יודעת את הסוד שלה שהיא ערפדה.
אמט לא עזב איתה למרות שהם זוג , די הופתעתי מהכול בהתחלה , אבל הוא זה שאחז בה ולא נתן לה להשתחרר כשהיא וקייל רבו על הכביש הארוך והמתפתל , הוא זה שנשא אותי לפה על ידיו .
׳היא משוגעת , אני מכיר אותה טוב אם היא רוצה משהו היא תשיג ותעשה את הדבר הזה בכול מחיר ותהרוג כול מה שעומד בדרכה ׳ אמר לי אמט לפני מספר שעות ספורות .
היד המשיכה לטייל על פניי וצווארי , עוברות לכתפי ועולות לעורפי , מגעו הנעים גרם לשערותי לסמור בתגובה .
פחדתי כול כך ממה שיקרה בהמשך , מה אם רוזלי באמת תצליח להשיג את מה שהיא רוצה בכול ליבה , אם היא באמת תצליח להרוג אותי ? .
השאלה הזאת נותרת ללא תשובה מספקת , נוספת לכול כך הרבה השאלות שמצטברות לרשימה ארוכה שאין להם תשובה .
״את רעבה?״ שמעתי את קולו של קייל מהדהד באוזניי ובין קירות החדר , הוא הזכיר לי שלא אכלתי כלום כבר יום וחצי , מאז שיצאתי מהבית ׳ליום העבודה הראשון שלי׳ שאליו לא הגעתי בסופו של דבר .
הנדתי לאט בראשי לשלילה , אומנם אני רעבה מעט אבל אין לי שום חשק לאכול שום דבר עכשיו, במיוחד לא שסכנת מוות קטלנית מרחפת מעל ראשי .
״אני יביא לך״ אמר בשקט קולו הגברי מהדהד בתוך חדר העבודות הגדול בו היינו, אותו חדר עם קיר סיפריית הספרים הגדולה , האח הדלוק והלהבות מרצדות על פני עצי ההסקה החומים והעבים .
לא עברה פחות משנייה והוא נעלם ממראית העין שלי , כול כך מהיר שלא הצלחתי לקלוט בעייני את המהירות בו הוא נעלם מהחדר בו היינו לבדנו .
נאנחתי בתסכול בשקט ביני לבין עצמי , אולי אלה הימים האחרונים והנוראים של חיי הפשוטים , אולי אפילו השעות האחרונות שלי , רוזלי נחושה כול כך לשמור את סודה מכול נפש שהיא בת אדם .
׳מזוכיסטית׳ זה הדבר היחידי שעלה בראשי , היא משוגעת לחלוטין היא תעשה הכול כדי להשיג את מה שהיא רוצה .
והיא רוצה אותי .
קייל שוב נכנס לחדר במהירות שבקושי הבחנתי בה , עם מגש כסוף על ידיו מלא באוכל שריחו נישא באפי וגרם לי לבחילה עוד לפני שטעמתי או ראיתי את האוכל .
״אני לא רעבה , לא היית צריך״ אמרתי לקייל בחיוך מזויף , הוא התיישב לידי על ספת העור החומה והנוחה והביט עלי עם העניים הגדולות הצהובות שלו .
״תאכלי , לפחות שיהיה לך משהו בבטן לפני שניצא לדרך״ אמר לי והניח על שולחן הקפה מולנו במרכז הסלון הקטן את מגש הכסוף עם האוכל .
ביצת עין עם תבלינים שנישאו באפי , סלט ירוקות של מלפפון ועגבנייה קצוצות לחתיכות דקות דקות , בנוסף כוס זכוכית שקופה בהירה וגבוה המלאה במיץ תפוזים צהבהב טרי .
הבטתי אליו בייאוש אך בכול זאת מחייכת, אין שום סיכוי שאני יצליח לגמור לאכול את כול מה שהוא שם פה על צלחת החרס .
הוא צחקק והשיב אלי את החצי חיוך היפה והעקום שלו שאני כול כך אוהבת.
התחלתי לאכול בייאוש , ביס ועוד ביס רק כדי שבטני תתמלא וקייל יהיה מרוצה מכך .
הוא נשק לראשי ויצא מן החדר הגדול משאיר אותי לבדי , זרקתי את המזלג הצידה על השולחן , אכלתי כבר יותר מידי אין לי תיאבון כול כך , התחשק לי להקיא את כול האוכל שאכלתי כרגע .
נשאתי לבד בחדר הגדול , עדיין רגשות הפחד ממלאים אותי כול כך מרגע לרגע שעובר , זה עלול להיות אולי השעות האחרונות שלי בחיים הפשוטים והעלובים, אם רוזלי תתפוס אותי אין ספק שהיא תהרוג בלי רחמים , אותי , ואת כול מי שיעמוד בדרכה מלבצע את מה שהיא רוצה .

*

ישבנו בתוך רכב פרארי שחורה , קייל מאחורי ההגה , אמט לידו ואני ישבתי במושבים האחוריים , השענתי את ראשי על גבי המשענת וסביבתי את מבטי אל החלון .
נוף מיוער ומטושטש חלף בחלון יחד עם מהירות הרכב , בקרוב נצא מאוזר המיוער של פורקס וניסע לסיאטל , לפחות עד שנדע שאני יצאתי מכלל סכנה ורוזלי לא תהווה עוד איום בשבילי .
הכי קשה היה לי לראות את אמט נלחם נגד אהובתו היחידה , מעשייה כול כך לא צודקים והוא אינו יכול לתמוך בה במצב שכזה , הוא שבור נפשית רואים את זה על פניו .
הבטתי עליו , הוא נשען מרווח בתוך מושבו ליד קייל הנוהג והביט כול הזמן אל השמשה הקידמית שמולו .
הוא לא דיבר ולא זז , רק בהה בשקט מוחלט כמו אבן קרח, עיניו הזהובות של קייל הביטו אלי דרך המראה האחורית .
רכות כול כך וחמות מלאות בכול כך הרבה מיסתורין ועם זאת אוהבות נורא , הוא ניתק את מבטו לאט מעייני וחזר להביט על הכביש הארוך השחור המתפתל אל עבר סיאטל .
הפלאפון שלי שנח בתוך כיס המכנס השחור הצמוד שלי רטט בשקט , רק אני הרגשתי אותו רוטט מתחת לשכבת הבגדים , שלפתי אותו מהכיס ופתחתי אותו , רואה הודעה ממספר לא מזוהה .
׳אל תעשי את זה מותק , אני ימצא אותך את יודעת את זה , ואני לא יהסס להרוג כול מי שעומד בדרכי , כולל קייל האהוב שלך , בשבילי הוא לא יותר ממטרד שמונע ממני את מטרותיי , תמיד זה היה ככה׳
קראתי את ההודעה שוב ושוב הולכת את כול המילים במבטי , שחור על גבי מסך לבן כתובה ההודעה .
לפתע הפלאפון רטט שוב , הודעה חדשה ממספר לא מזוהה , הייתה לי תחושה חזקה שזאת שוב רוזלי .
נכנסתי אל הודעה בולעת את רוקי לאט ונושמת עמוקות לפני שמתחילה לקורא.
׳את לא רוצה שקייל האהוב שלך יפגע נכון ? , פגשי אותי בבית הסירות בסיאטל רחוב טאור 89 מצד שמאל , אל תאכזבי אותי , אני ידע אם תספרי למישהו , תגיעי לבד !׳
קראתי את המילים חוזרת במבטי על הכתובת שהיא שלחה לי , אני לא יכולה לתת לה להרוג את קייל , אני לא יכולה לתת לה להרוג את הבן אדם היחיד שאני באמת אוהבת , באמת ובתמים.
׳באיזה שעה ?׳ הקשתי על המקשים מקלידה את שאלתי ושלחתי לה , בעמקי ליבי פחדתי כול כך ללכת לשמה , לפגוש אותה לבד , אין ספק שהיא תהרוג אותי כול כך מהר מהנד עפעף , אז למה להכניס את עצמי לכול זה מההתחלה .
אבל אני לא יכולה לחשוב שאם אני לא ילך רק בגללי קייל ימות , זה לא מגיע לו, הוא לא התכוון להיכנס לבלגן הזה מההתחלה .
בעוד אני כבר רגילה להסתבך בצרות , וכנראה שזאת הצרה הכי גדולה שהסתבכתי בה , וכנראה שגם האחרונה.
לא עבר רגע והפלאפון בידי רטט שוב , ׳חמש וחצי , אל תאחרי׳ .

*

עצרנו בתחנת דלק כדי לתדלק את הרכב בו נסענו מפורקס ועד לפה , השעה הייתה קרובה לחמש השמים התחילו להכהות לאט , אני חייבת למצוא דרך לברוח מהם בלי שהם ישימו לב .
קייל ישב מאחורי ההגה כשהדלת שלו פתוחה , הדלת של אמט פתוחה אבל הוא לא ישב במושבו אלה הוא נכנס אל החנות הפתוחה 24 שעות ביממה כדי לקנות לי משהו לאכול , כי לדברי קייל אני חייבת לאכול משהו .
״קייל אני הולכת לשירותים״ אמרתי לו בחצי חיוך עדין ויפה כדי שהוא לא יחשוד בדבר , הוא הביט עלי דרך המראה האחורית תוך כדי שיצאתי מן הרכב , ״תחזרי מהר״ אמר לי וחייך את החיוך העקום שלו שאני כול כך אוהבת , יכול להיות וזאת הפעם האחרונה שאני יראה אותו מחייך ככה .
נכנסתי אל החנות כי השירותים נמצאים בפנים , ראיתי את אמט ליד אזור הדברים החלביים מסתכל על כול מיני מעדנים שונים ובטח תוהה מה אני אוהבת הכי , כדי להביא לי .
התחמקתי בשקט בלי שהוא יראה אותי, אל השירותים המסריחים בתוך החנות , כנראה שהתחזוקה פה ממש גרועה .
הבטתי על המראה הסדוקה מעל הכיור שיש הלבן שאיבד את לובנו ממזמן , תאי שירותים כחולים מאחורי , לא עצרתי כדי לבדוק איך הם ניראים גם מבפנים
המשכתי עד לסוף חדר השירותים בחנות אל מול החלון הגדול , קפצתי כאשר אני נתמכת בעזרת שתי ידיי על האדן והזדחלתי בזהירות ובשקט דרך החלון מנסה לא למשוך רעש כולשהו שיקפיץ את אמט וקייל לפה .
יצאתי אל מחוץ למבנה האפור ששימש החנות , ומיהרתי אל הכביש מביטה כול שנייה מבעד לכתפי לראות אם קייל או אמט כבר הבחינו בעדרי המועט והם כבר דולקים בעקבותיי .
הגעתי אל הכביש הארוך , למזלי מרחוק ראיתי מונית מתקרבת וישר הרמתי את ידי באוויר כדי שתעצור .
לפני שעזבתי את הרכב של קייל ואמט ווידאתי כי יש בכיסי מספיק כסף כדי לשלם למונית .
המונית עצרה בצדדי הכביש לידי , עליתי במהירות למושבים האחוריים .
״בית הסירות רחוב טאור 89 מצד שמאל״ אמרתי לנהג את הכתובת שרוזלי שלחה לי , קראתי את ההודעות שהיא שלחה כול כך הרבה פעמים , כך שזכרתי את מספר הכתובת בעל פה .
״וכמה שיותר מהר״ אמרתי לנהג שהתחיל כבר בנסיעתו על הכביש , הבטתי כול שנייה חסרת מנוחה מעבר לכתפיי מביטה על הכביש הארוך לראות אם הפרארי השחורה עוקבת אחרינו .
אבל לבינתיים הכול בסדר ושקט , הם כנראה רק עכשיו ישימו לב שנעדרתי והם יתחילו לחפש אותי , ושלא ימצאו הם ישתגעו מרוב חיפושים אחריי .
הוצאתי את הפלאפון הלא כול כך מתקדם שלי מכיסי ולחצתי על המקש המכבה את הפלאפון , כך הם לא יוכלו להתקשר אלי ולשאול אותי כול מיני שאלות .

שקעתי במחשבות רוב הנסיעה ולא שמתי לב שעצרנו , ״מיס , הגענו״ אמר הנהג וכחכך בגרונו כדי למשוך את תשומת ליבי המוסחת ממנו .
״כן , תודה״ אמרתי ושילמתי לו סכום גדול יותר ממה שביקש על הנסיעה , ״שמור את העודף״ אמרתי אליו בחיוך .
הוא נסע במהירות כנראה פחד שאתחרט וכן יבקש עודף אחרי הטיפ הגדול והנדיב שנתתי לו .

*

פחדתי כול כך עם כול צעד וצעד שעשיתי פנימה אל תוך המבנה האפור והישן , ריח המים כבר נישאו באפי וסחררו אותי יותר מן הפחד שהשתלט עלי ולא נתן לי מנוח .
עברתי על המנהרות המובילים לתאי סירות שונים , זה מין חנייה גדולה כזאת לסירות מנוע קטנות המובילות אל המים הפתוחים .
׳89׳ עצרתי מול המספר המבוקש , מביטה קדימה אל המורד אל ׳החנייה׳ המים הכחולים בצבצו למטה , נשמתי עמוקות , וירדתי מטה את המדרון הישר מצד שמאל .
הגעתי למזח קטן מעץ בהיר , סירת מנוע פשוטה קשורה בחבל עבה אל המעגן שעל המזח .
הכול היה שקט כול כך , הבטתי על שעון המחוגים שעל פרק כף היד השמאלית שלי .
חמש וחצי בדיוק , בדיוק לפי מה שהיא בקשה ממני .
״היי אמילי״ שמעתי קול נשי מאחורי , הסתובבתי לאט אחורה , מגלה מולי את רוזלי היפיפייה .
קפאתי במקומי מן הפחד החזק , ניסיתי לנשום עמוק אבל מחנק מוזר הכביד עלי , והגוש החונק את גרוני אינו סרב לעזוב אותי .
״אל תפחדי״ אמרה לי בחיוך יפה כול כך על רקע פנייה הבהירות והחיוורות , ״אני יעשה את זה מהר״ אמרה לי משועשעת , כאילו הסיטואציה הזאת מצחיקה אותה באיזה שהיא צורה מזוכיסטית.
היא חשפה את שיניה החדים כתער , כמו שני סכינים מושחזות וחדות המאיימות לקרוע את עורי בכול רגע נתון .
״תעצמי את עיינך״ אמרה שוב באותה נימה משועשעת וקרה , לא יכלתי לעשות כלום אפילו לא לצעוק לעזרה מרוב שהייתי משותקת מרוב פחד והלם .
עצמתי את עייני בחוזקה , מרגישה משב רוח קריר עף ומצליף על פניי בלי רחמים.
ואז הכאב החד שקרע את רגלי .