פאנפיק לדמדומים – חלק ג׳

*
הזמן עבר לאט , שבועיים ארוכים ומייאשים חלפו להם והוא אינו חזר אל ספסל בית הספר , לא ראיתי אותו עוד מאז שיעור הביולוגיה הראשון .
עבר עוד יום , והוא עדיין לא הופיע .
עבר יום נוסף וגם היום הוא לא הגיע אל בית הספר .
חששות קצת מילאו את ליבי , אם הוא עזב בגללי ? , הוא היה קר אלי כול כך באותו היום ואני ניסיתי רק להיות נחמדה.

פסעתי במסדרון המואר באורות פלורסנט המפיצות אור לבן חזק , לא כול כך מקשיבה לסביבה שסובבת אותי ושוקעת במחשבות של עצמי , הלכתי אל עבר כיתת הביולוגיה , בטח גם היום הוא לא יגיע .
הוא לא יצא מראשי וממחשבותיי במהלך כול השבועיים האחרונים שחלפו .
נכנסתי אל הכיתה שנייה בדיוק לפני שהמורה נכנס אחרי וסגר את הדלת המעבדה .
קפאתי במקומי כשראיתי אותו יושב בשולחן שלנו בצד שלו , הפשרתי מהר מהקיפאון ומיהרתי אל מושבי לידו מנסה לא לתת יותר מידי תשומת לב לזה שהוא פה .
הנחתי את תיקי השחור על הרצפה והתיישבתי על כיסא המעבדה הגבוה .
״לא יצא לי להציג את עצמי בפעם הקודמת , אני קייל קאלן , נעים להכיר, אמיליה נכון ?״ שמעתי את קולו באוזניי, סיבבתי את מבטי אליו , הוא הביט אלי וחייך חיוך קל , הבטתי עליו , ״אמילי״ תיקנתי אותו , אני שונאת שקוראים לי אמיליה .
הוא הנהן אלי מבין , המורה התחיל לדבר על השיעור של היום .
״היום אנחנו נבדוק את שלבי התפתחות קליפת הבצל מתחת לתנאי האור , ומי שיסיים ראשון יזכה בבצל הזהב״ אמר המורה והרים בידו בצל צבוע בתרסיס ספרי זהב , עלוב כול כך .
כולם צחקו וצעקו לו כמה שזה עלוב ומעפן .
מולנו נח על השולחן מיקרוסקופ , ״נעלמת״ אמרתי לאחר רגע והתכופפתי להביט במיקרוסקופ .
ראיתי את קליפת הבצל מקרוב , ״ביקרתי משפחה״ שמעתי את קולו עונה לאחר רגע , היסוס רב נשמע בקולו הגברי .
הרמתי את ראשי מהמיקרוסקופ , ״שלב המטמורפוזה״ אמרתי לו בחיוך מאולץ ,״אכפת לך אם אני יבדוק״ אמר ומשך לעברו את המיקרוסקופ .
סימנתי לו עם היד שיעשה מה שהוא רוצה , ובנתיים מלאתי את התשובה בדף העבודה שהמורה חילק .
הוא הביט אל המיקרוסקופ בדיוק שניה אחת קצרה והרים את ראשו , ״מטמורפוזה״ אמר לי גם הוא בחיוך מאולץ בדיוק כמו שאמרתי לפני רגע , ״בדיוק כמו שאמרתי״ אמרתי לו והשבתי לו את אותו החיוך המאולץ ומשכתי לעברי את המיקרוסקופ כדי לבדוק את השלב הבא והשני .
״אז אמילי את אוהבת את הגשם?״ שאל אותי וחייך חצי חיוך , רכנתי שוב לבדוק את הבצל בעינית של המיקרוסקופ , ״אתה באמת שואל אותי על מזג האוויר?״ שאלתי אותו כשהרמתי את ראשי מן המיקרוסקופ השחור , ״שלב הפורפוזה״ עניתי לאחר רגע , ״אתה רוצה לבדוק?״ שאלתי ודחפתי אליו את המיקרוסקופ בידי .
״אני מאמין לך״ אמר לי וחייך חיוך קל , ״ולא , אני לא אוהבת כול דבר רטוב , קר״ אמרתי תשובה לשאלה שלו ועיוותתי את פניי .
הוא צחק בשקט , ״אז למה עברת אל העיירה הכי גשומה וקרה בארצות הברית?״ שאל אותי משועשע , כאילו זה באמת מעניין אותו .
״זה סיפור ארוך״ עניתי לו ומלאתי בנתיים את התשובות בדף העבודה .
״אני בטוח שאני יוכל לעמוד בקצב״ אמר לי והתכופף אל המיקרוסקופ כדי לבדוק את השלב הבא של קליפת הבצל .
״מטפורפוזה״ אמר לי וחייך חצי חיוך עקום משום מה החיוך הזה מצא חן בעייני, ״רוצה לבדוק?״ שאל אותי ודחף לעברי את המיקרוסקופ , ״אני מאמינה לך״ אמרתי לו והוא צחק בשקט .

*
״אז את לא אוהבת את הבחור , או ש.. קשה לי מאוד לקרוא אותך״ אמר לי כשהלכנו אחד ליד השנייה במסדרון לכיוון הלוקר שלי .
״לא בילי בחור באמת נחמד , אבל הוא שחקן בייסבול בליגה הנמוכה והוא מטייל המון , אימא שלי נשארה איתי בהתחלה בבית וזה אימלל אותה אז החלטי לעבור לאבא שלי לתקופה מסויימת״ עניתי לשאלתו , לפתע שמתי לב לצבע עיניו השונות , ״אתה מרכיב עדשות מגע ? , אני יכולה להישבע שבפעם הקודמת העניים שלך היו שחורות״ אמרתי לו ובחנתי את הצבע הזהוב צהוב שעכשיו מילא את אישוניו ולא הצבע השחור .
״זה בגלל אור הפלורסנט״ אמר מתרץ ומבולבל ממהר ללכת בלי להוסיף שום דבר נוסף.
״מוזר״ מלמלתי לעצמי ופניתי אל הלוקר שלי , פתחתי אותו והכנסתי לבפנים את הבצל הצבוע בצבע ספריי זהוב שזכינו בו בשיעור ביולגיה יחד עם כול הספרים .

*

עבר יום נוסף , הפעם שמש חמה זרחה גבוה בשמיים וקרניה ליטפו את גופי בחמימות נעימה , אני וג׳סיקה ישבנו בחוץ בחצר הגדולה של בית הספר על שולחן פיקניק גבוה מעץ חום כהה .
הבטתי לצדדים , מחפשת לראות איפה הוא , ״הוא לא כאן אז תפסיקי לחפש״ אמרה לי ג׳סיקה ומתחה את ידייה הארוכות , שיערה החום בהיר חלק נח על כתפייה בעדינות והבריק לאור השמש.
״מה זאת אומרת?״ שאלתי מנסה לשחק אותה ראש קטן , כאילו אני לא מבינה למה היא מתכוונת בדבריה .
״כול פעם שהשמש זורחת , ד״ר קאלן ואישתו שולפים אותם מבית הספר לטיולי מחנאות , ניסיתי לשכנע את ההורים שלי לעשות את זה , אין סיכוי שזה יקרה״ צחקקה ונאנחה עצמה את עיינה כשהיא נשענת על ידייה מתענגת על אור השמש המועט שיש בעיירה הקרה והקטנה הזאת .

*
עייני נפקחו בשנייה קורעת את קורי השינה ממני , זה הלילה הראשון שאני חולמת על קייל קאלן .
הבטתי בחדר החשוך , דמותו עוד מרצדת מול עייני , הדלקתי מהר את מנורת הלילה שהפיצה אור צהוב וחמים , מגלה שהחדר ריק ורק אני פה והוא אינו כאן כמו שחלמתי .
הבטתי על השעה בשעון הדיגטלי הנח על שידת הלילה , קרוב לשעה שש בבוקר , נאנחתי בשקט לתוך כרית הנוצות הרכה , נותנת לאיבריי הקפוצים והתפוסים להתרפות על המזרון הרך והנעים שעליו שכבתי .
׳מה נסגר איתי בזמן האחרון?׳
לאט לאט עייני הכחולות נעצמו לבסוף ושקעתי שוב לשינה .

*

נשענתי על רכב הבא.אמ.וו השחור והישן שלי במגרש החנייה בבית הספר , עוד מעט הצלצול לשעה השלישית , אחזתי בספר בידיי מנסה ללמוד מעט קצת למבחן שהולך להתרחש אחרי ההפסקה, מוזיקה התנגנה מבעד לאוזניות באוזניי, לא הצלחתי להתרכז בחומר ורק הבטתי מסביב .
״היי אמילי״ זרק עלי טיילור מחק קטן שפגע בכתפי , הסתובבתי אליו וסימנתי לו עם הספר שאני לומדת , אין לי כוח עכשיו לחפירות של כולם אז הגבהתי את המוזיקה באוזניי.
ראיתי אותו ליד רכב הוולוו הכסופה שלו, רוזלי ואמט יוצאים מתוך פרארי אדומה.
ראיתי אותו מביט לעברי , היישר אל תוך עייני בלי לפחד מבט בוחן .
הוא היה בקצה השני של מגרש החנייה הגדול .
לפתע קול צופר עמוק החריש את אוזניי מבעד לאוזניות , זה קרה כול כך מהר שלא שמתי לב שהוואן השחור של טיילור עומד להתנגש בי בפחות משנייה .
עצמתי את עייני מחכה למכה הסוחפת שאולי תהרוג אותי .
הרגשתי יד שרירית וחזקה תופסת אותי ופקחתי את עייני, קייל .
לא הזיתי את זה , הוא באמת עשה את זה הדף את הוואן בעזרת היד שלו ומגן עלי בגופו מן הפגיעה , זה היה הזוי לגמרי כול מה שקרה הרגע , הוא קם קפץ מעל מכסה המנוע שלי והלך במהירות .
כולם התאספו מסביבי , ״אמילי אני כול כך מצטער״ ראשו של טיילור יצא מבעד לחלון הוואן , גבתו הימנית שסועה ודם אדום סמין זלג ממנה על לחיו .
לא יכלתי לדבר הייתי קפואה במקומי, חזרתי על הדבר הזה בראשי שוב ושוב , איך יכול להיות שהוא הזיז את הוואן בכזאת קלות כאילו זה היה צעצוע פלסטיק קטן וחסר ערך .
״אמילי *911 על הקו״ שמעתי קול של מישהי באוזניי .

*
צ׳ארלי התפרץ לחדר הגדול עצבני , ״אמילי את בסדר?״ שאל אותי והתעלם מטיילור שישב על המיטה מהצד השני שלי באותה המחלקה בבית החולים .
״אני ואתה הולכים לדבר !״ אמר צ׳ארלי עצבני לטיילור והרים אצבע מאשימה לעברו .
״אני כול כך מצטער אמילי איבדתי את השליטה על ההגה״ אמר בזמן שאחות שמה לו פלסטר לבן על השסע בגבה הימנית .
״זה בסדר״ אמרתי לטיילור בחיוך קטן , ״זה לא בסדר , אם הייתי נהרגת ?״ אמר צ׳ארלי רותח מעצבים על טיילור המסכן .
״אם ! , אבל לא נהרגתי !״ אמרתי לו עצבנית בעצמי , נמאס לי שהוא מתנהג אלי עדיין כאל ילדה קטנה שלא יכולה להסתדר בעצמה .
״אמילי אני לא יכול להגיד לך כמה אני מצטער״ אמר לי שוב טיילור רואים שרגשות החרטה מדברים ממנו והוא באמת מצטער על מה שקרה .
״רשיון הנהיגה שלך הלך!״ אמר צ׳ארלי עצבני וסגר את המחיצה מין וילון כחול בין שני המיטות שעליהם ישבנו .
״שמעתי שהבת של הצ׳יף נמצאת פה״ שמעתי קול גברי וחלק , ורופא נגלה לפניי , ״ד״ר קאלן״ אמר צ׳ארלי בחיוך .
ד״ר קאלן ? , זה האבא המאמץ של קייל, הבטתי בו , עיינים צהובות זהובות , שיער בצבע בלונדיני חום מסורק בג׳ל אחורה .
הוא נראה יפה כול כך , וצעיר כול כך , אולי בן 35 .
״תסתכלי לפה״ אמר והדליק פנס מול עייני, הבטתי לפי בקשתו באצבע שהרים ועשיתי בדיוק מה שהוא אמר , ״אין שום חשש לפוסטראומה״ אמר לי וחייך חיוך יפה וישר , עורו בהיר כול כך כמעט לבן בדיוק כמו של קייל ושאר האחים המאומצים שלו .
״קייל הציל אותי , אם הוא לא היה מוזיז אותי מהוואן הייתי נהרגת , הוא הגיע אלי כול כך מהר מהקצה השני של מגרש החנייה״ אמרתי להם מספרת להם את מה שקרה ממקודם .
״קייל , הילד שלך?״ שאל צ׳ארלי את ד״ר קאלן , הוא רק הנהן וחייך , ״יש לך מזל גברת צעירה״ אמר לי ולא הוריד את חיוכו לרגע .
*

צ׳ארלי ואני התקדמו אל עבר היציאה מבית החולים , ״אני הולך לחתום על כמה מסמכים , כדי שתתקשרי לאמא שלך״ אמר לי צ׳ארלי , ליבי החסיר פעימה , ״מה סיפרת לה על הכמעט תאונה שלי ?!״ שאלתי המומה , יודעת שרנה אימי תעשה מזה היסטריה שלמה.
הוא משך בכתפיו , לא היה לו מה לעשות אלה לספר לה .
״כדי שאתקשר היא בטח מתחרפנת״ אמרתי והמשכתי במסדרון בעוד צ׳ארלי פנה אל המזכירות לחתום על מסמכים שמאשרים את שיחרורי .
הוצאתי את הפלאפון מכיס הג׳ינס הכחול כהה שלי , אבל עצרתי מעבר לפינה כששמעתי את ד״ר קאלן מדבר .
״היא יכלה לחשוף אותנו קייל״ שמעתי את קולו של ד״ר קאלן אומר , הצצתי מעבר לפינה רואה את קייל ורוזלי הבלונדה עומדת לידו.
״מה הייתי אמור לעשות ? לתת לה למות?!״ התווכח איתו קייל , פניו נישארו אותו הדבר , חתומות , לא מסגירות דבר מרגשותיו.
״אי אפשר להתנהג כאילו זה לא מסכן את כולנו!״ אמרה רוזלי מעוצבנת , מענייה ניראו שנאה , אין ספק שהיא שונאת אותי .
הם השתתקו ששמו לב אלי , ״אני יכולה לדבר איתך?״ שאלתי את קייל , מנסה להציל את עצמי מהמבוכה שנקלעתי אליה .
ד״ר קאלן ורוזלי הלכו בלי להוסיף דבר , קייל התקדם לעברי .
״מה?״ שאל בנימה תוקפנית וארסית , כאילו הוא עושה לי טובה שהוא מדבר איתי עכשיו .
״איך?״ זאת השאלה היחידה שהתרוצצה בראשי , הייתי חייבת לשאול אותו , איך לעזאזל הוא הצליח להדוף את הוואן מלפגוע בי בעזרת ידו .
״פרץ אנדרנלין , נפוץ מאוד , זה מה שקרה לי , אם את לא מאמינה תבדקי בגוגל״ אמר לי שוב באותה נימה תוקפנית ומגעילה , קייל שהיה באותו שיעור ביולוגיה נעלם , במקום חיוך עלה על פניו הבעה זועפת.
״את לא מאמינה נכון?״ שאל לאחר רגע שראה שאני לא עונה לדבריו .
הנדתי בראשי , לא קניתי דבר ממה שהוא אמר הרגע , אולי אני לא כזאת חכמה אבל אי אפשר לעבוד עלי בכזאת קלות .
״את לא תניחי לזה ?, בכול מקרה אף אחד לא יאמין לך!״ שאל אותי שוב , ידעתי מה התשובה , גם הוא ידע אבל הוא רק רצה לדעת את זה ממני .
״לא״ אמרתי והנדתי את ראשי , אני חייבת לדעת מה זה היה , איך הוא הצליח להציל אותי מהתאונה עם הוואן .
״אני מקווה שאת נהנת מאכזבות״ אמר והלך בלי להוסיף עוד מילה נוספת בנושא.