ערס זה לא רק מילה- פרק תשע עשרה

״אני חושב שזה נורמלי ככה.״ אר לי מוראל שהתהלכו בשדרה מוארת בשעות הערב המוקדמות,
״למה? זאת אומרת אלוהים ברא אותנו ככה שאישה תהיה עם איש ואיש יהיה עם אישה, לא אחרת.״ עניתי לו,
״אבל יש אנשים שיש להם רגשות לבני מינם, להתעלם מזה זה לא התוצאה.״ הוא החזיר לי בתשובה,
״מוראל עוד יומיים יש לך יום הולדת.״ אמרתי לו וחיבקתי אותו חזק,
״מה את קונה לי הפתעה?״ הוא שאל אותי,
״הפתעה זה הפתעה,״ אמרתי בחיוך, הוא חייך גם ולא ענה.

נקודת המבט של אליעד:

״הוא מה?״ שאלתי אותה שנית, מוודא ששמעתי טוב,
״אליעדי אתה תסתדר לבד עם אבא הכול יהיה טוב,״ אמא שלי אמרה משתעלת עוד שיעול חלש שלאט לאט התחזק בצרידות,
״אמא הרופא המזדיין הזה אמר שאת הולכת למות איזה טוב יצא מזה?״ שאלתי אותה נלחם בדמעות שמאיימות לצאת,
״אליעדי את הכול בשבילי, לא היה לי כלום בחיים חוץ ממך, תהיה איתי בימים האחרונים שלי, בקשה!״ היא אמרה לי וכאן הדמעות יצאו,
״לעזאזל,״ אמרתי מנקה את הדמעות שיצאו,
״לפעמים זה טוב להוציא,״ אמא אמרה לי בחיוך קטן,
״אני צריך אותך.״ אמרתי לה עם דמעות,
״בוא אליעדי שלי, בוא.״ היא אמרה מפסקת את ידיה מסמנת לחיבוק, חיבקתי אותה בחוזקה,
״אל תעזבי,״ מלמלתי ומספר דמעות נבגדות יצאו.

יצאתי מבית החולים בשעת לילה מאוחרת, הדמעות לא חדלו לצאת, גם כאשר אמא נרדמה.
״אליעד,״ מישהי אמרה מאחורי, הסתובבתי במהירות,
״אופק?״ שאלתי בקול,
״מה קורה?״ היא חייכה והתקדמה לכיווני,
״רע,״ אמרתי מסרב להביט בה, אך מחזיר לה חיבוק גדול,
״מה קרה?״ היא הלכה שלושה צעדים והתיישבה על ספסל,
״הודיע לי שאמא שלי עומדת למות,״ אמרתי בעצב מתיישב לידה,
״מ.. מה?״ היא שאלה בגמגום,
״יש לה עוד ארבע ימים, את מבינה? לאישה שהביאה לי חיים, שחינכה אותי, שבגללה אני כאן, היא הולכת למות.״ אמרתי וקברתי את ראשי בין ידי, ועוד מספר דמעות יצאו,
״אליעד..״ היא מלמלה וחיבקה אותי חיבוק גדול,
״אני יהיה איתך.״ היא לחשה לי באוזן,
״תודה אופק,״ אמרתי לה שהתנתקנו מהחיבוק והבטתי לתוך עיניה הירוקות,
״זה בסדר אליעד,״ היא אמרה ועיניה נצצו.